כשלייבקה חיבק את איבגני / הרב דרוקמן

כשלייבקה חיבק את איבגני / הרב דרוקמן – טורו של הרב דרוקמן רבה של קרית מוצקין

בארה"ב בשכונת קראון הייטס מתגורר יהודי מבוגר בשם ר' לייבקה  מ. אשר לפני למעלה משבעים  שנה בברית המועצות היה ידוע כעסקן נמרץ וממולח בכל הקשור לחילוצם של יהודים אשר נרמסו תחת המגף האכזרי של הסובייטים.

מהלך יהודי 'משלנו' ר' זלמן שמו, בחוצות טשקנט באותה תקופה, והנה, מתנפל עליו שוטר קג"ב  אשר דורש ממנו להציג את רשיונות השהיה שלו. כידוע שבמדינות 'מסך הברזל' מי שלא היה מצוייד במסמכים כאלה היה נחשב כבלתי ליגאלי, ואחת דתו כו', עם כל האכזריות המשתמעת מכך.

מיודענו ר' ל. הנ"ל בחושיו המחודדים הבחין במצוקתו של היהודי, ואז, חיש מהיר התנפל על השוטר והתחיל, לא פחות, ל…חבקו ולנשקו. "אוי וולאדימיר, כמה טוב שאני רואה אותך. אוי אחא היקר כמה זמן שלא נפגשנו". וכך הוא לוכד  את הערל  בחיבוק דב ומעתיר עליו נשיקות ומילות אהבה. והגוי שלנו, לא יודע את נפשו, והוא  מתחיל להתמסמס מרוב שפע האהבה והחיבה המורעפות עליו כך בפתע פתאום.

ביני לביני נושא היהודי ר' זלמן את רגליו, בורח ונעלם מן המקום….

ואדים  השוטר, לא מבין ולא קולט מהיכן בא עליו פרץ האהבה הזה, וכשהוא אחוז בלבול ומבוכה הוא פונה  לר' לייבקה: "מי אתה? אני לא מכיר אותך בכלל. וגם שמי – בכלל לא ולאדימיר אלא איבגני…". "אוי, איזוויניצע-סליחה" מגיב ר' לייבקה  הנ"ל, לרגע נדמה היה לי  משום מה שאתה ולאדימיר שכני וידיד נעוריי הטוב…סליחה, סליחה".

וכאמור, ר' זלמן ידידנו הספיק להיעלם מהשטח.

***

כאשר מאן דהו עוטף אותך באהבה, הוא בעצם כובש  אותך, ולא סתם, הוא כמעט נוטל ממך את היכולת להתנגד לו.

זה מה שהתרחש בעצם למרגלות הר סיני במתן תורה.

 

  • עוד לא שתיתי רביעית יין, כך, שקוראי החביבים, אל תחשדוני שאני כבר בערב פורים בגילופין, ובמקום לכתוב מאמר על פורים, התבלבלתי ועשיתי העתק-הדבק מהגיגים שפלטה מקלדתי לכבוד חג השבועות, זמן מתן תורתנו –

 

אז רגע. הבה נאמר 'לחיים', ומייד תקלטו;

"כפה עליהם הר כגיגית" אומרת הגמרא ביחס לבני ישראל למרגלות הר סיני. זו הייתה בעצם 'כפיה' של אהבה, כאשר קודב"ה ופמליא דיליה ירדו על עם שזה אך לא מכבר שקוע היה בבוץ של מ"ט שערי טומאה, והנה, לפתע, מפל אהבה ענק שכזה נופל וניתך עליהם מלמעלה. ולא סתם כפיה, אלא באופן של "הר כגיגית", כלומר, מכל הכיוונים. באופן שלא שייך למצוא פתח מילוט והיחלצות מכפיה וחיבוק אהבה שכזה.

התגובה המתבקשת לחוויה רוחנית כזו הייתה, איך לא, הצהרה נלהבת של "נעשה ונשמע" מפיות בני ישראל.

להתעוררות שמיימית שכזו קוראים בספרי הסוד והחסידות בשם "אתערותא דלעילא" – התעוררות מלמעלה.

ברם, כאשר ישנה אתערותא דלעילא המביאה לידי התעוררות שלנו – אין בכך רבותא גדולה, עם כל הכבוד וההערכה, זה לא 'קונץ' גדול.

מתי נבחנת בהרבה יותר ולאין ערוך רצינותו ופנימיותו של היהודי. זה קורה כאשר היהודי מחליט להתקרב לאביו שבשמים לא כתוצאה של אתערותא דלעילא  אלא יתירה מזו: כל האווירה הכללית והפרטית, זה היהודי שרוי,  משדרת הסתר פנים איום, ואף הסתרה שבתוך הסתרה.

ובדיוק כך היו פני הדברים  בימי מרדכי ואסתר. וכך למדנו; "אסתר מן התורה מניין? שנאמר ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא". עם ישראל התערה והתערבב תרבותית וחברתית במרחב הפרסי דאז. אומצו חוקות הגויים, סגנון ההפקר של שכניהם הגויים היו מודל לחיקוי אצל "היהודים" – כזה תוארם כך לראשונה, במגילה. "נהנו מסעודתו של אותו רשע". הם  הפסיקו לצפות לגאולה ולבנין בית המקדש, ואף לא בושו מלטעום מהתקרובת במשתה אחשורוש, ואף שזו הוגשה למרבה הבזיון והקצף,  בכלים של בית המקדש. כך לא פחות.

ואם לא דיי בהסתר פנים הרוחני והאיום, התווסף הסתר פנים הגשמי, הלא היא גזירת המן הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים.

בקיצור: חושך גשמי ורוחני מאין כמוהו, וללא תקדים.

והנה, אף על פי כן, ולמרות הכל, בתוככי האפילה הלזו, באופן מפתיע,  מספרת לנו המגילה: "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות". ומבארים חז"ל: "קיימו מה שקיבלו כבר", דהיינו, שהיהודים במלכות אחשוורוש – חרף המציאות  המידרדרת הן בגשמיות והן ברוחניות, התגלה אצלם לפתע 'היהודי' שבהם. הם הקיצו התעשתו, ועד שקיבלו מחדש את התורה, וכך מתוככי שאול תחתית הם שוב בפעם השניה מאז מעמד הר סיני, הצהירו אמונים; "נעשה  ונשמע". נסגר המעגל.

אלא שבקטע הזה, כאן בתקופה הנמהרה הזו, שלא כבערב ו' סיון במדבר, הקב"ה לא ירד אליהם עם כל צבא השמים. הם לא זכו לחיבוק, לא נשפך עליהם הר של אהבה בכלים רחבים כגיגית. הפעם לא הייתה אתערותא דלעילא.   אבל הייתה, ועוד איך,  אתערותא דלתתא!  כל התעוררותם של היהודים הייתה נטו מכוח עצמם, בזכות החלטתם, יוזמתם. בגלות פרס ומדי – הם לא נשאבו לעבר ה'למעלה' כתוצאה גילוי עליון.  וזה עושה את ההבדל. וזו המעלה של "וקבל היהודים" בימי מרדכי ואסתר, על פני מה שקבלו כבר במדבר.

כי , אופן כזה של התעוררות הבאה מלמטה, ביוזמת התחתון, נחשב וחשוב יותר, יקר יותר בעיני הקב"ה. זו ההתעוררות של 'בעלי תשובה' עליהם נאמר ש"במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גדולים אינם יכולים לעמוד".

 

* * * * *

ישתבח שמו, בתקופה האחרונה, דומני שלא אגזים אם אומר שלא חולף שבוע, מבלי שאנו אנו מתוודעים  שעוד 'ידוען' (סלב) עזב וניער מעל עצמו את החיים הבוהמיים-הבהמיים המתבהמים, קיבל על עצמו עול מלכות שמים באהבה, ודבק בא-ל חי.

לפני כחמישים שנה, אמנם כד הווינא טליא, ברם זכורני היטב, שהיו בישוב החדש בארץ פחות ממניין (!) בעלי תשובה, ותדיר בתקשורת הכתובה והמשודרת של תקופת עשרת ימי תשובה היו טורחים לראיין אותם, ושוב להציג את תצלומיהם 'לפני' ו'אחרי', משל היו 'תותח הדוידקה' המיתולוגי, מרגמה פרימיטיבית, אותה, כידוע, תדיר היו מטלטלים מירושלים לצפת וחוזר חלילה, כי זה היה התותח הרועם היחיד במלחמת השחרור שיצר  פאניקה אצל הערבים.

קצת סבלנות רבותי, קצת סבלנות, והפירונים, הבוז'ים והלפידים דומיהם ומיניהם – באתערותא דלתתא יחזרו גם יחזרו בתשובה. ואגב, מי יסבול? אנחנו! כי הרי אלה לא ייתנו לנו להוציא  אפילו מילה אחת מהפה באמצע חזרת הש"ץ…. וזאת לא "פורים תוירה" אלא חזיון פורים אמיתי. לא בכדי כתב ב'תיקוני זוהר' שהיום המקודש ביותר בשנה 'יום הכפורים' אינו אלא

כי פור הוא הגורל, ו"'גורל' משמעותו – משהו שלמעלה מטעם ודעת והסבר רציונאלי. איננו מבינים, למשל, מדוע דווקא הקבלן ההוא עתיר הנכסים – בדיוק  אליו התקשרה אראלה ממפעל הפיס. איפה השכל? למה לא לטלפון שלנו? כי זה טבעו של 'גורל' – אין לו היגיון.

אף שורש נשמתו של יהודי אין לה היגיון, ונשמה זו, לא ירחק היום שמתוך ה"ואנכי אסתר אסתיר פני" נוסח תקופתנו – היא תתפרץ החוצה, כאותו הר געש שמזמן חשבו שהוא מת ובלתי פעיל, והנה לפתע פתאום הוא מפתיע. ועם כל העוצמה.

* * * * *

איברא, שאנו מצידנו צריכים לעשות את ההשתדלות, את ה'כלים' בדרכי הטבע, לאמור, להיקהל ולעמוד על נפשנו מפני מבקשי רעתנו, קרי, להכניס לקלפי את הפתק הנכון. אבל ביחד עם, לזכור שלא אנו מנהלי העולם, והרי זה, וואס הייסט,  א מפורשדיקער רמב"ם- 'רמב"ם מפורש' – שהקב"ה הוא המנהיג לבירה זו, והוא כבר החליט של"לא ידח ממנו נידח".

ואם למנהיג הקומוניסטי ומייסד הצבא האדום – טרוצקי, יש כיום צאצאים מגודלי זקן ופאות, אז, 'כפיים', וקבלו את פניו של רבי יריב אופנהיימר שאין ספק  שיחזור בתשובה.  אם כי, השמחה תהיה מסתמא מהולה קצת בדאגה, כי  עוד לא ברור אם הוא יהיה מנוי על המודיע או על המבשר. את זה כבר נשאיר לטעמו ולהחלטתו. מה שברור אליבא דכו"ע שהוא יידחק לאכול את השיריים של ר' ברוך מרזל בביתו היהודי האמיתי בחברון. תרשמו לפניכם.

אכן, האקטואליה של סיפור המגילה – אין כמותה ואין עליה.

וגם, לקינוח,  האקטואליה של "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", כאשר  הוא לא התבטל בפני…כמעט כתבתי אובאמה, ומשום מה, לא חשש להתגרות באומות העולם כהוראת 'דער איד' און 'דער בלאט'.

כן תהיה לנו שתחזינה עינינו ש"מרדכי יושב בשער המלך…וכתר מלכות בראשו" – בביאת  גואל צדק, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בעגלא דידן.

תשועתם הייתה לנצח ותקוותם בכל דור ודור.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.