כשרב נותן שוחד ל'ראש הקהל' / טורו השבועי והסוער של הרב דרוקמן

מעשה היה ש'ראש קהל' מסויים כאן בארץ לצורך הענין נקרא לאותו מקום קרית מוצקין, נקרא לו לצורך הענין חיים צורי הזמין לפני מספר שנים, למסיבה בקשר לשמחה משפחתית הקשורה בעניינים שמפני הכיעור והדומה לא אפרט. היה שם רב, שלא היסס מלתת שוחד של כבוד לאותו עסקן ואותו רב לא בוש מלהשתתף בכיעור, ואילו הרב השני קיים את ה"לא תגורו". זה האחרון, כמעט מיותר לציין, סובל עד היום מנחת זרועו וחוצפתו של אותו 'ראש קהל'. טורו המרתק של רבה של ק. מוצקין, והפעם על יחסיו העכורים עם ראש עירו.

המילים המורכבות מהאותיות ש-ח-ד "שוחד", "חשוד" , נטחנות הדק היטב הדק בימים אלה. ברוח אירועי השבוע, הכל מקשרים את המושג שוחד – עם שוחד הקשור ממון. ולא סתם ממון, אלא, לא פחות ממליונים.

ולא היא.

חז"ל קבעו מסמרות שגם שוחד של דברים הינו שוחד, גם שוחד, הכרוך בעניינים של 'מה בכך' הינו עדיין שוחד;

* * * * *

הגמרא בכתובות מספרת על תופעות של טובות הנאה גרידא שקבלו גדולי ישראל, וכתוצאה מכך פסלו את עצמם מלישב בדין (בתרגום חפשי);

.האמורא שמואל, שעבר פעם על גשר. בא אדם אחד ונתן לו יד (סייע לו לעבור את הגשר). אמר שמואל לאותו אדם: מה מעשיך פה? אמר לו: דין יש לי בפניך. אמר לו: פסול אני לדון אותך.

אמימר היה יושב בדין. פרחה ועלתה נוצה על ראשו. בא אדם אחד וסילקה (עזר לו לנקות את הראש) . אמר אמימר לאותו אדם: מה מעשיך? אמר לו: דין יש לי בפניך. הגיב אמימר: פסול אני לדון אותך…

אריסו של ר' ישמעאל בר' יוסי היה רגיל להביא לו בכל ערב שבת סל של פֵרות. פעם אחת הביא לו בחמישי בשבת. אמר לו: מה נשתנה היום? אמר לו: דין יש לי, ואמרתי: בדרכי אביא לו למר. לא קיבל ממנו. אמר לו: פסול אני לדון אותך ".

משמעות הדברים; למרות שאריסו של ר' ישמעאל בסה"כ התכוון למען טובתו האישית – למנוע מעצמו את הטירחא היתירה של הליכה לעיר, ולא היו לו כוונות זדון של שוחד. אלא, שבעקיפין יצא שהוא 'שיחד' את ר' ישמעאל בכך שהוא הקדים את הבאת הפירות, לא כדרכו בכל יום ששי, אלא ביום חמישי, שהוא במקרה, היום בו יושב ר' ישמעאל בדין. הוא לא התכוון אפוא לשחד את ר' ישמעאל, אלא רק לחסוך לעצמו את ההליכה הנוספת לעיר. ובכל זאת, זה נחשב היה הדבר כשוחד.

הרי לנו, כי שוחד אינו מתבטא רק בכסף או במשהו זדוני. גם שוחד דברים, כולל גם חנופה למי עשוי לתגמל אותך בזכות חנופה זו.

* * * * *

בער אנכי ולא אדע, ברם לאור הנ"ל עלו בדעתי כמה שאלות 'אפיקורסיות' בנדון, והנה כמה מהן;

• מדוע ראש עיר המעניק "אזרחות לשם כבוד" לשר מסוים איננו נאשם בשוחד. האם היה מעלה בדעתו אותו ראש עיר להעניק 'אזרחות כבוד' לאותו שר – יום אחד לפני התמנותו כשר, או יום אחד לאחריו?
-מזה אם לא שוחד?

• באחת הפעמים שזכה כותב שורות אלה להיחקר על ידי מי משלוחי שרת המשפטים, נדרשתי לשאלה הכיצד אני כ'עובד ציבור' מרשה אני לעצמי להעביר בקורת על הממשלה (היה זה ערב תקופת הגירוש האיום מגוש קטיף).

הטחתי בפני החוקר: תסתכל לי טוב בעיניים. לו יצוייר שהייתי מדבר בשבחו של ראש הממשלה (אריאל שרון), ולא בגנותו – האם גם אז הייתי נקרא לחקירה. החוקר גמגם משהו במבוכה.
במילים אחרות: אם אתה משבח, כלומר, נותן שוחד דברים למי שצריך – אתה מסודר.
-מזה אם לא שוחד?

• ברם, למה להרחיק לכת? אריאל שרון עצמו חילץ עצמו מתיקים פליליים, לאחר שנתן שוחד לשמאל באמצעות דריסה ורמיסה ברגל גאווה של ישובים בישראל, גירוש מתיישביהם כידוע וכמפורסם. בריש גלי, דובר על כך שיש להתעלם מהחשדות הפליליים נגדו, יש 'לאתרג' אותו כדי שיוכל לבצע את משימותיו 'הלאומיות'.
-מזה אם לא שוחד?

• מעשה היה ברב ידוע בישראל ש'רץ' בשעתו לכהונת הרב הראשי (והשיג אותה בסופו של דבר). כל דרדק ידע, כ לשם כך הוא שילם 'שוחד' בצורת של הנפקת פסק דין המתיר ממזרים.
– מזה אם לא שוחד?

* עובדא ידענא, ברב מכובד בישראל, שתכנן גם הוא 'לרוץ' בשעתו לעבר משרה מכובדת, ואו אז הוא שלח פקס למי ששלח, וביקש שיסירו את שמו החתום על פסק דין מסויים, העלול להרגיז את השלטון. וכבוד אלוקים הסתר דבר, ולא אחשוף יותר. הפרטים מצויים תחת ידי.

-מזה אם לא שוחד?
• אפילו משה רבנו אדון הנביאים חשש מקבלת שוחד, אף שהיה זה שוחד דברים עקיפי. כאשר ניגשו אליו בנות צלפחד בבקשתן הידועה, מספרת התורה כי משה רבנו לא רצה לדון בזה, היות וחשש לנפשו, כי בזה שבנות צלפחד השתבחו בפני משה רבנו שאביהם צלפחד לא נמנה על עדת קורח שחלקו על משה – היה בזה משום נתינת שוחד של כבוד למשה רבנו, לכן לא רצה משה עצמו להחליט בנדון והגיש משפטן לפני ה'.

• הגמרא מספרת על אגריפס המלך שהיה קורא פרשת הקהל במקדש, וכשהגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" , זלגו עיניו דמעות, ואמרו לו הנוכחים; אל תתיירא, אחינו אתה. "באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה", על כך שהחניפו לאגריפס.

רש"י מבאר שהייתה כאן 'חנופה' מכיוון שלמרות שאמו של אגריפס הייתה מישראל, הוא לא היה ראוי למלכות, היות והיה עבד "וזילא מילתא".

הקשו התוספות, והרי אם אמו הייתה יהודיה, הרי מדאורייתא הוא יכול היה להיות מלך, ולא מסתבר שעל איסור דרבנן יתחייבו כליה? ומבארים התוספות, שלגבי מלך כפלה התורה כמה פעמים "מקרב אחיך תשים לך מלך" שיהיו אביו ואמו מישראל. וממילא קריאת ה"אחינו אתה" הייתה בבחינת חנופה, לאגריפס שמלך ושלט בזרוע שלא כדין תורה.
והנה, אף שלא הייתה אז יד ישראל תקיפה אז עד כדי שיוכלו למחות – אבל היה להם לפחות לשתוק ולא לתת לו דברי חיזוק. הרי לנו כיצד מסתכלת התורה על מי שנותן שוחד של חנופה.

* מעשה היה ש'ראש קהל' מסויים כאן בארץ לצורך הענין נקרא לאותו מקום קרית מוצקין, נקרא לו לצורך הענין חיים צורי הזמין לפני מספר שנים, למסיבה בקשר לשמחה משפחתית הקשורה בעניינים שמפני הכיעור והדומה לא אפרט. היה שם רב, שלא היסס מלתת שוחד של כבוד לאותו עסקן ואותו רב לא בוש מלהשתתף בכיעור, ואילו הרב השני קיים את ה"לא תגורו". זה האחרון, כמעט מיותר לציין, סובל עד היום מנחת זרועו וחוצפתו של אותו 'ראש קהל'.

מספרים על הרה"ק ר' שמעלקע מניקלשבורג, שתלה על קיר בית הדין שלו ..תרמיל ומקל. בשעה שהיו באים לפניו לדין גברתנים ובעלי זרוע הודיע להם מפורשות וחגיגית: אצלי אין משוא פנים בדין. אם לא תהיו שבעי רצון מפסקי הדינים שלי, "שתהיו לי בריאים" ואילו אני פשוט אטול את מקלי ותרמילי, אעזוב את הרבנות, ואומר לכם יפה – "ש..לום"

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.