כך אני מתמודדת: חני וינרוט בראיון ל"אקטואליק"

חני וינרוט האישה מאחורי הפוסטים שנוגעים לכולנו בלב ומעצימים אותנו בדרך לעוד יום של "לא הכל מובן מאליו" – לאהוב (לחייך לכולם גם כשקשה) להתפלל (לימים שמחים יותר) לכתוב ("עולם הפוך ראיתי")

חני הסכימה לשתף אותנו בדברים שאולי לא כולם יודעים עליה, על הזוגיות שלה עם דובי היא מסכמת כזוגיות שעושה מקום לכל אחד להתקיים בזכות עצמו. אני לא "אשתו של" והוא לא "בעלה של" ויעידו ההישגים המגוונים שלנו. מבחינת השקפה תורנית ותפיסת עולם, יש לנו שיח מאוד פורה. בדרך כלל אני זאת שלומדת תורות חיצוניות והוא צמוד לגמרא. כל רעיון "חדש" שאני מספרת לו עליו מהפסיכולוגיה, אקטואליה או מהפילוסופיה, הוא מיד שולף חיזוק לדבריי מפרשת השבוע, פרקי אבות ועוד. אני למדתי להיות מנחת הורים והוא נולד עם יכולות טבעיות להורות. אנחנו פה אחד בגישה חינוכית שמעודדת עצמאות במעשה ובמחשבה בהתאמה לגילאים של הילדים.

מאיפה מתחילים? אני שואלת את חני, "רק מהדברים הטובים שקורים לי בחיי את השאר אני ימשיך לפרוק על הדף, כבר לא כ"כ על הדף יישר למחשב בכתיבה עיוורת והמקלדת מקבלת ממני את כל המחשבות, הרגשות, שרציתי להגיד בקול רם".

הבוקר שלי מתחיל עם קפה חזק, מר וחם בבחינת כאפה שצועקת עלי "קומי".ואז מגיע החלק של הכתיבה, שהיא כלי הבעה בשבילי ומקום לפרוק רגשות ולחשוב בקול. למרות שכתבתי שלושה ספרים, אני מתעקשת לא לקרוא לעצמי סופרת. בתור חובבת קריאה גדולה, יש לי כבוד לסופרים ״אמיתיים״ שכותבים יצירה ספרותית שהיא לא ישירות על עצמם ודעותיהם ולבטי הנפש שלהם ואני לא חושבת שאני ראויה לתואר הזה. אני מסכימה שיקראו לי מרצה למרות שהתגלגלתי לתפקיד הזה במקרה. בדיעבד הסתבר לי שאני מוכשרת בתחום ההוראה, ההנחיה ואין לי פחד קהל.

למרות שזה נשמע כמו בדיחה, אני מתכוונת לגמרי כשאני אומרת שאני אדם פרטי שאוהב את הפרטיות שלו. נדמה שכל החיים שלי מרוחים על מסך אבל בפועל אני מפרסמת בעיקר רגעים ורגשות ותמונות שאני יודעת שיש בהם עניין לציבור למשל הכרת הטוב למתפללים הרבים לבריאותי, מסרים חברתיים ורוחניים ופוסט מעוררי הזדהות עם קהל ההשתייכות שלי (נשים, אימהות, חולים, דתיים וכן הלאה).

את הספר עולם הפוך ראיתי שהוא למעשה אוסף של הרצאות שלי, כתבתי ביחד עם העורך המוכשר ישראל מאיר שהוא אח של ידידיה מאיר שהוא בעלה של סיוון רהב מאיר שהיא זאת ששידכה ביננו ומגיעה לה תודה גדולה כי הספר נכתב בימים בהם החולשה הפיזית והנפשית שלי היו מייאשים, ובלי ישראל לא הייתי זוכה לראות את הספר הזה על המדף בחנויות הספרים.

ולא רק כתיבה, אי אפשר להתעלם מהשת"פ עם ציפי קלטניוק שמביאה יצירה מדהימה.


המופע שלי עם ציפי אפשר לי להיחשף לעוד סוג של עשייה, ואפשר לעוד קהלים להתחבר למסרים שלי. ברגיל שלי אני מגיעה לקהל דרך מילים אבל אני סוברת שהנפש קשובה ופתוחה יותר לניגונים ולכן החיבור הזה מתבקש. במופע שלנו ציפי שרה ואני בעיקר מתרגשת. זה לא דידקטי כמו הרצאה ולא מביא את הסיפור שלי עם התחלה אמצע וסוף אבל חודר ישר ללב ומזיז שם את מה שכדאי שיזוז.

"הנפש קשובה לניגונים" – המופע המשותף

זריחות ושקיעות – משהו שהצלחת להפוך לתופעה ברשת.

לפני קצת יותר משנה התחלת להעלות תמונות של זריחה ושקיעה ואפילו התחברו לזה קבוצה שלמה של בנות בפייסבוק שהעלו תמונות כי זה משמח אותך וגם לרפואתך. היתה לזה הצלחה, היה מרגש לראות נשים שקמו בזריחה רק כדי לרפא אותך, בתמונה או בתפילה.

"מכל מה שאני עושה, אני הכי  אוהבת לצלם. אני לא מצלמת מקומות יפים כי זה לא מרגש אותי. בהרים של אוסטריה לא צילמתי כמעט אף תמונה בגלל שהיופי שם והעין מצלמת אותו באופן טבעי. אני אוהבת לצלם יופי בתוך כיעור, כמו שקיעה צבעונית מחלון המחלקה האונקולוגית, כמו פרח במדבר היבש, כמו השתקפות של שמיים בתוך ביצה מסריחה.

שקיעה וזריחה (צילום: חני וינרוט)

 

שנה שעברה היתה לי תערוכה שלא הצליחה כל כך, גם בגלל שהיה חם ואנשים לא יוצאים מהמזגן באוגוסט, וגם בגלל שאין כל כך מודעות לאומנות במגזר שלנו. אבל גם אני כנראה לא בחרתי את התמונות הנכונות והמסר לא עבר. חבל ומבאס אבל כמו שאבא שלי אומר ״מכל דבר לומדים״.

פעם הייתי כותבת ומצלמת כדי שיהיה ממני זיכרון. זה ביטא את הרצון שלי לא למות. אבל עבר לי. היום אני מבינה שבסוף כולם מתים, וגם כתיבה ותיעוד היא לא דרך להתחמק מן המוות. המשמעות של זה היא שאני מתעדת פחות וחיה יותר.

השמחה כדרך להתחברות לה.

בתפילות שלי אני מבקשת מהקב"ה הכל, על בריאות אני לא מדברת איתו. שונאת את המילה הזאת. היא ממש מעצבנת אותי. בריאות לא מספיק לי בכלל. בריאות זה אמצעי ולא מטרה. אני רוצה לגדול, ולממש ולבחור ועוד מלא דברים שבריאות מחווירה לידם.

אני יודעת שהשם רווה ממני נחת כשטוב לי ולכן אני מהדרת בהנאות. יש מי שחושב שהנאות זה לעשירים בלבד אבל זו עצת היצר. חברות שלי שחוסכות ברמת החצאי שקלים לוקחות אותי למקומות יפים פה ליד הבית במינימום הוצאה כספית וזה כמו מים קרים לנפש עייפה. אני מאמינה שהשם שמח כשהוא רואה אותי מאושרת, בדומה להורים שכל מה שהם רוצים זה שהילדים שלהם יהיו מאושרים, ואני עובדת בזה, עובדת בלהיות מאושרת, במשרה מלאה.

צילום: חני וינרוט

 

מרגיז אותי הרצינות שבה מתייחסים אלי בזמן שאני יודעת ומכירה טובים ומוכשרים וחכמים וצדיקים ממני שאין להם במה. מתסכל לחשוב שאני מקבלת במה רק בגלל הסרטן. אני מתמודדת עם התסכול הזה בכך שאני משתדלת להצדיק את הבמה שמעניקים לי בהעשרה וקניית ידע באופן בלתי פוסק. אמנם לא בא לי לפרגן לסרטן את ״כל הטוב הזה״ אבל בלית ברירה אני מכירה בו כזרז להתפתחות והתבגרות שלי.

לפעמים מגיע לאוזניי כל מיני הערות ציניות וספקניות שטוענות שעם כל הכבוד לחני וינרוט, לא לכל אחד שחולה יש חברים או משפחה תומכת ואני מבקשת את הבמה הזאת להגיד שגם אני לא נולדתי עם חברות אלא קניתי אותם ועדין קונה במחירים לא פשוטים. לא תמיד קל לתחזק חברה אבל בתור מי שמכירה בערך המוסף של חברות, אני מוכנה לשלם מחירים מכל הסוגים, החל מפגיעה בפרטיות וכלה באכזבות, עוגמת נפש, לשון הרע, כאבי לב, קנאה ותחרות.

אני נחשפת לאנשים גדולים שכתבו דברים עצומים וזה מעורר בי חלישות הדעת, מה יש לי לחדש אחרי מילים כאלה?!.. מה שמחזק אותי זה המחשבה שלא באנו לחדש שום דבר אלא להנגיש את הידע שקיים מאז ימי בראשית בהתאמה לתקופה, לסגנון ולאופי הייחודי שלנו.

יופי בתוך כיעור (צילום: חני וינרוט)

 

א"א להתעלם מהשאלה סביב המשפחה והזוגיות שלך.

המשפחה שלי שפויה באופן מבהיל. מי שאחראי לזה הוא בעלי דובי שרוב הזמן מכחיש את המחלה שלי. אני יכולה להתעצבן ולהיעלב עד מחרתיים אבל תכלס זה הנס שלי. מבחינתו אני חני שהוא התחתן איתה. לא חני החולה והמוגבלת ומכאן סדר היום, ציפיות, ראיית העתיד היא בהתאמה לחיים רגילים של אנשים בריאים. כשהמציאות מתנגשת עם הציפיות, דובי עושה מזה בדיחה ונגמר סיפור. אין ספק שההומור שלו, שומר עלינו שפויים.

הילדים שלי לא מכירים מציאות אחרת, הם זוכרים אותי חולה וכמו שנעמי אומרת ״אמא, התירוץ הזה כבר משומש לך״. אבל אין ספק שהם בוגרים מיתר בני גילם ומבינים שהחיים זה לא תכנית כבקשתך.

דובי בעלי כתב את הספרים בארץ החיות 1 ובארץ החיות 2 בלילות (כי זמן אחר אין לו) והוא כולל בתוכו סיפורי ילדים עמוסים בהומור ומוסר השכל כפי שהיה מספר לילדינו כשהיו צעירים יותר. כי דובי, לדעתי, לפני שהוא עורך דין ורואה חשבון וכלכלן, הוא גננת מדהימה עם גישה נדירה ויקרה לילדים ואולי זה לא מפתיע שעיקר ההצלחה שלו בעבודה היא במקרי גישור סבוכים.

צילום : חני וינרוט

 

אחרי כל זה, יש עדיין שאיפות להגשים ?

הציעו לי תכנית רדיו ואני מתלבטת. הסיבה שלא עניתי בחיוב היא שנמאס לי לשמוע את עצמי. אני מפנטזת על עשייה משמעותית שאין בה פרסום או קהל או פייסבוק. אפרופו פייסבוק, פעמיים בשבוע אני מפנטזת לסגור את הדף שלי. מבחינתי מצב שבו הוירטואליה הופכת להיות החיים הוא מצב בלתי נסלח ואני מפחדת ליפול שם.

בתוך כל ההמולה הזו, מי נמצא איתך בחלומות על אי בודד?

הייתי לוקחת את הבת שלי נעמי. כשהיא לא בסביבה נהיה שקט מלחיץ כזה שעושה לי צפצופים באוזניים.

אני חייבת לסיום, מתוק או בצק?

יותר בורקסים, פחות שוקולד אבל הטעם משתנה בהתאמה לתרופות שאני מקבלת וכשאני שומעת אנשים שמגדירים את עצמם לפי האוכל שהם אוהבים זה מצחיק אותי כי זה נכון עד שהם יקבלו תרופה שתגרום להם לחפש מלפפונים חמוצים באמצע הלילה.

התמונות של חני ממלאות את הנייד שלה ואת הפייס שלנו בהסתכלות על החיים המשמעותיים יותר. אז כן יש דרך לכל דבר ויש דרך לכל אחת ואחד מאיתנו להביע את עצמו. כמה עוצמות יש לך חני… ואם לנו נותר זה רק להתפלל להחלמתך כי באישיותך המדהימה את מראה לנו את החיים.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.