לבקש סליחה – מיומנה של גברת B

אלול – זהו חודש הסליחות.
אי אפשר באמת לעבור את חודש אלול מבלי להתייחס למילה המהותית כל כך: ״סליחה״.
הבעיה שבתור אחת שבמשך כל חייה לא עשתה ולו טעות אחת. ותמיד, אבל תמיד צדקתי ונותרתי צודקת. אין לי ממש נסיון. זה חדש לי.

חמושה בתובנה זו אני צוללת אל נבכי נפשי לגלות מדוע נדמה כי ״סליחה״ היא המילה שהכי קשה לומר.

״זה לא שקשה לי לבקש סליחה״ אני אומרת לבעלי ושומעת תוך כדי איך אני עצמי לא משתכנעת. ״אם דרכתי על מישהי בטעות או נאלצתי לנוע בתוך תנועה נגדית של המון אדם. אני מפזרת סליחות לאוויר העולם בלי לעשות חשבון״.
אבל, אני מבינה תוך כדי ניתוח הדברים, שאם אנחנו מדברים על בקשת סליחה במובן של התנצלות, במובן של ירידה מהעץ, או קבלת סליחה וניקוי הלב מטינה ונטירה. זו כבר אופרה אחרת.

אם נפגעתי….
אני משתייכת לקבוצת האנשים המוגדרת כ״קשים לכעוס וקשים לרצות״. אני משתדלת לקחת את החיים בהומור. ולא לייחס חשיבות יתרה מידי לאנשים ומעשים המנסים לפגוע בי.
שהרי בידוע הוא שאם אתה מתווכח עם אדיוט, סביר להניח שהוא עושה את אותו הדבר בדיוק.
אבל מה לעשות שאם יורקים עלי אני ישר קולטת שזה לא גשם. ואם בזים לי אני מבינה מיד שזה לא להקת עופות דורסים.
בקיצור הבנתם.
מנגנון שחשבתי עד עתה שהוא מגן עלי, מקים סביבי חומה בצורה ומאפשר לי להשתבלל מיד לתוך כאבי לתוך עלבוני. אני מוצאת אותו מיותר, מייסר ומוסיף צער וסבל. זאת במקום פשוט לסלוח. לקבל את המילה סליחה כפשוטה. ולשחרר את הלב ממעמסה מיותרת.

ואם פגעתי…..
ומגיע רגע האמת בו נאלצת אני לבקש סליחה. באופן ספונטני ובלתי נשלט חוש הצדק שלי נלחם את מלחמתו. מנסה לעשות רציונליזציה למריבה ולא מאפשר לי לומר את המילה סליחה. השפתיים נעשות קפוצות, הלב מקדים פעימות והמוח עובד שעות נוספות. היתכן כי אני זו האשמה???
ואז, במקרים נדירים היא תפציע. ובקול ענות חלושה תבליח לי ״סליחה״ מתחת לשפה. אך היא תהיה מלווה ב״אבל״ לאחריה.
-״אני מתנצלת שלא הודעתי שאני מאחרת. אבל גם אתה מליון פעם לא מודיע״.
-״אני מתנצלת שצעקתי עליך ששפכת את כוס השוקו אבל שעות הבוקר לחוצות גם כך אז תיזהרי להבא״.
אני חייבת ללמוד לסלוח באמת. לקבל סליחה ולבקש אותה גם ללא התניות.

חודש אלול הוא זמן מצויין לעשות חשבון נפש ולקבל קבלות לשנה החדשה.
וכמו שאני מחליטה איזה אוכל אני מכניסה לפי ומאיזה אני נמנעת. כך חייבת ללמוד להבין שגם אם אדם עומד מולי ושולח אלי מילים מכעיסות ונטולות רסן. אני זו שאחליט איזה מילים להכניס לליבי ואילו מילים נשארות פשוט בחוץ.
ובאין פגיעה, הרי שבקשת סליחה אם תגיע, תנחת ישירות על נפש חפצה.

ובאם אני פגעתי חס וחלילה. חייבת אני ללמד את עצמי להתנצל מעומק לב ולבקש מחילה.
בידיעה שבקשת סליחה אינה חולשה אלא עוצמה.
היא אמנם לא תשנה את העבר. אך היא תשפר מיידית ולאין ערוך את ההווה ואת היום הבא.

מה הסיכוי באמצע החיים לרכוש מיומנויות חדשות שאני יודעת שהן קשות לי מאד ושאני ממש ממש לא טובה בהן?

בעלי מחייך למשמע שאלה זו ומדרבן אותי: אל תחששי ללמוד דברים חדשים גם בגילך ״המופלג״.
תיבת נוח נבנתה על ידי ״חובבנים״ ואילו מיקצוענים בנו את הטיטניק.

לתגובות הערות והארות: giveret.B@gmail.com

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.