לדרוש גיוס חרדים ולעקור את הדת מהצבא? / מתי טוכפלד

אחרי הפיגוע בתל אביב בשבוע שעבר ודברי נתניהו על המגזר הערבי, נזעקו ראשי השמאל לתקוף את נתניהו אך בכך הם רק חיזקו את מעמדו כמנהיג מחנה הימין. וגם: הדיון הטעון על חוק השבת. {הטור השבועי}

המציאות הביטחונית הנוכחית, שבה מחבל חמוש מסתובב חופשי ומקפיץ את כל גוש דן; שבה יותר 100-מ ימים של טרור גבו עד כה 25 קורבנות ומאות פצועים; שבה הסוף כלל לא נראה לעין – מעמידה את הממשלה במצב רגיש מאין כמוהו. הציבור זועם ומתוסכל. אין את מי להאשים פרט למנהיגים האוחזים בהגה.

בסביבת ראש הממשלה והשרים הכחישו כי היו דף מסרים או הוראה אחרת המבקשים להשוות בין קורבנות הטרור לנפגעי תאונות הדרכים. הרי המסר הזה לא היה עובר בכל מקרה. הטרור הערבי, עוד לפני שהוא ממלא את ייעודו – שיבוש חיי השיגרה – הוא קודם כל מעליב ומדכא. העובדה שאזרחים לא יכולים ללכת בבטחה בבירתם ובחוצות עריהם יוצרת תחושת שפיפות קשה, שאין איש שמוכן להשלים עימה. מכאן גם הביקורת הרבה על תפקוד הממשלה והגורמים האחראיים למצב.

הפיגועים המתמשכים, ובעיקר הפיגוע בתל אביב, מציבים את ראש הממשלה במצב פגיע מאוד מבחינה ציבורית ופוליטית. הרי במבחן התוצאה אין כאן הצלחות גדולות; הטרור ממשיך להכות. לכן היה כה מפתיע לראות כי מי שחילצו השבוע את ראש הממשלה מהבוץ, כשהיה זקוק לזה במיוחד, היו דווקא יריביו המרים ביותר בשמאל.

זה התחיל במאמר ארסי במיוחד בעיתון "הארץ." העיתון בחר לתקוף את ראש הממשלה על יחסו העוין לערביי ישראל, שמקרבם יצא המחבל מתל אביב. מהר מאוד החרו החזיקו אחריו ראשי האופוזיציה, החל מיצחק הרצוג, עבור בציפי לבני וכלה בזהבה גלאון – כולם התאמצו להציב את נתניהו כלוחם הגדול בערבים. עד כדי כך, שנראה כי אם מעמדו בציבור הכללי התחזק באחרונה כמנהיג הבלעדי של מחנה הימין, לא מעט מהמומנטום נוצר הודות לאותן מתקפות אגרסיביות, שמגיעות מהסיבות הלא נכונות.

הרי נתניהו כבר עקף מזמן את נפתלי בנט מימין על רקע פרשת דומא. בעוד מנהיג הבית היהודי תוקף את המפגעים ומגבה בכל פה את השב"כ, נתניהו מעדיף לשמור את מילותיו החריפות דווקא לטרור הערבי. ליברמן, שעשה קריירה על גב ערביי ישראל כשהתאמץ למתג את עצמו כאויב הערבים מספר ,1 הביט השבוע בעיניים כלות איך נתניהו מותיר לו אבק במגרשו הביתי וממשיך לדהור קדימה, כשהוא נישא על גבי הזעקות הרמות של הרצוג וגלאון.

אירועי השבוע בזירה הפוליטית נתנו הצצה לניתוק המדהים בין כמה מראשי המחנה הציוני ומרצ לבין רוב הציבור בישראל. אותו ניתוק, אגב, שהביא לכישלונם הצורב בבחירות האחרונות. זה כבר לא רק חוסר תבונה פוליטית; למעשה, נדמה שהם איבדו את היכולת הבריאה להציץ מדי פעם בפעם מבעד לבועה האטומה שבחרו לדור בה, ולהקשיב לרחשי ליבו של העם שהם מתיימרים לייצג ולהוביל.

לצביעות אין יום מנוחה

הדיון על חוק השבת, שיזם ח"כ מיקי זוהר מהליכוד, לוקה במידת מה של צביעות. לחוק יש יתרונות וחסרונות, ומנעד השיקולים רחב מאוד. השבוע התקיים במליאת הכנסת דיון סוער על החוק. כמה מחברי הכנסת הביעו עמדות עקרוניות בעדו וגם נגדו, וחלקם התעכבו על ניסוחו, על המשמעות מבחינת הסטטוס-קוו ועל אלמנט הכפייה שיש בו. אולם אצל כמה מהם נחשפה הטינה העמוקה שהם רוחשים כלפי כל מה שיהודי במדינה. מספיק שבשם החוק מופיעה המילה "שבת" כדי להבטיח את התנגדותם הקולנית והנחרצת.

המעניין הוא שאותם ח"כים שהובילו את ההתנגדות באופוזיציה לחוק השבת, הם אלה המדברים כל העת על הצורך לקדם את פתרון שתי המדינות – כי זו הדרך היחידה, לטעמם, "לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." כשמדובר בשמירה על הדמוקרטיה, אותם ח"כים הוכיחו כי הדבר בראש מעייניהם. אולם כשמדובר בשמירה על היהדות – פה הם כבר מעדיפים להימלט על נפשם. דברים ברוח זו ניסה השבוע ח"כ יוסי יונה להעביר לחברי מפלגתו בישיבת סיעת המחנה הציוני שעסקה בחוק השבת. יונה סבור כי בשמאל צריכים להפנים שאפשר לשלב בין משנה מדינית התומכת בנסיגות לבין זיקה למסורת היהודית. יאיר גרבוז אולי לא מבחין בין הדברים – אבל מפלגה המחוברת לעם, שאף מתהדרת בהקמת המדינה, חייבת לעשות כן. אגב באותו עניין, לא ברור מדוע קופצים ראשי המחנה הציוני נגד החלטת משרד החינוך לא לחייב תלמידי תיכון לקרוא ספר ובו רומן בין ערבי ליהודייה. גם לא מובן איך זה בדיוק מסתדר עם מסר ההפרדה מהערבים שהם כה להוטים לקדם עד שהדבר הפך למהות כל קיומם בשנים האחרונות.

לשווא דיבר יונה בפני חבריו. אפילו חופש הצבעה לא הצליח לקבל. החלטת הסיעה שהתקבלה היא הטלת משמעת סיעתית נגד החוק.

שבת בבסיס

שיח ברמת צביעות דומה מתנהל בימים אלה גם בתוך צה"ל. אחרי שהביאו מתנגדי החרדים לגיוס חרדים המוני לצבא, מבקשים כעת ראשי צה"ל להוציא את ענף התודעה היהודית מהרבנות הצבאית ולהעבירו לחיל החינוך.

טמון כאן אבסורד המובן מאליו – להוציא את עניין התודעה היהודית מידי אנשים שעיקר מומחיותם בתחום – ולהעבירו לידיים שאינן מיומנות לכך רק בגלל מאבקי שליטה. מעבר לכך, הנזק הפוטנציאלי שיגרום המעבר עלול להיות גדול ממה שחושבים: כשיש הרבה דתיים בצבא, ועכשיו גם חרדים; כשהצבא משנה את פניו באיטיות, כך שדתיים מגיעים לדרגות בכירות; וכשביטויי אמונה ומסורת הופכים לחלק אינטגרלי כמעט מכל קבוצת פקודות, טקס צבאי או שבת משותפת במחנה – הדבר עובר ומחלחל גם לחיילים הפשוטים והמפקדים הזוטרים. הצורך בפעילות חינוכית-ערכית מתאימה רק גובר והולך.

נכון שאפשר לנסות לדרוך עליה – ובעידוד הגורמים הנכונים בתקשורת ובפוליטיקה, אולי אף להביא להצלחת המהלך ולרוקן לחלוטין את הרבנות הצבאית מתוכן – אך לטווח הארוך זה לא יועיל. בסוף, הצורך של החיילים לקבל תוכן יהודי, שורשי ומסורתי יגבר על שאר השיקולים. הצבא ייאלץ למצוא מענה אמיתי לעניין; כי האמת היא שאי אפשר להילחם על שוויון בנטל ולדרוש גיוס חרדים, ואז להתפלץ לנוכח התחרדות צה"ל ולנסות לעקור מהצבא כל דבר בעל שמץ ניחוח יהודי-מסורתי.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.