"להילחם במלאך המוות" / דביר עדני, חובש ב'הצלה' נאבק על החיים

"דיווח קצר. הזנקה אל מקום האירוע ואז מתחילה המלחמה. המירוץ נגד הזמן, הקרב אל מול מלאך המוות". דביר עדני חובש ומתנדב ב'איחוד-הצלה' מספר על המלחמה התמידית במוות ועל תוצאות שהן, לפעמים, הנורא מכול.

שבת בצהריים: זוג בשנות ה- 60 לחייהם. הם יושבים ביחד. זמן סעודה שלישית, מפטפטים על הא ועל דא. לכאורה, עוד שבת רגילה, סטנדרטית.

מוצאי שבת: לילה. מתארגנים לשינה, הוא מתלונן על תחושה לא טובה ולא מצליח להירדם. מחשבה חולפת בו והוא שולל: לא,זה סתם, אולי סתם עוד הרגשה, עוד מעט היא תחלוף. הם נכנסים לישון, בעצם, מנסים. וכך, עוברות להן כמה שעות.

2 בלילה: ההרגשה לא עוזבת. הוא הולך למטבח. כוס מים. היא יוצאת לראות אם הכל בסדר, כשלפתע גופו נוטה הצידה. ליבו חדל מלפעום. נשימותיו פסקו…

2:01 : היא מנסה לא לאבד את העשתונות ומחייגת למוקד החירום, מבקשת, מתחננת:"בואו מהר. בעלי לא מרגיש טוב".

לא חולפות דקות ארוכות, ומגיעים כונני איחוד הצלה. ניידת טיפול נמרץ. וכולם, בכל המרץ, מרוכזים בדבר אחד, מקודש: הצלת חייו של האדם ששוכב כאן לפניהם.

ואז מתחילה המלחמה. המירוץ נגד הזמן, הקרב אל מול מלאך המוות.

2:10 עיסויים. כולנו רגילים לשמוע את המילה הזאת, אך פיזית זה לא דבר של מה בכך. יחד, מספר כוננים. אמצע הלילה, וכולם בכל הכוח נלחמים על חייו של סבא.

2:13 צוות הנט"ן, מחדיר תרופות. כל מספר דקות כונן אחר מחליף את המעסה הנוכחי כדי לשמור על יעילות. איש צוות אחר על פניו. מרוכז בלחמצן את ריאותיו של סבא. בקצב קבוע. ללא הפסקה.

ועיני כולם נשואות אל המוניטור. אולי. אולי פתאום הקו הישר שמסמן על חוסר פעילות בלב, ייהפך לקצב מסוים שמשדר קצב של חיים.

עוברות 10 דקות. 20. 30. ואנחנו לא מתייאשים, ממשיכים להילחם. כי הצלת חיי אדם,היא מעל לכל, בשביל זה עזבנו הכל, ב-2 בלילה.

בצד עומדת הגברת. בוכה ומתחננת אל מול מלאך המוות העומד מולה בחרב שלופה: "אם צריך, קחו את הדם שלי ותעבירו אליו, העיקר שהוא יתעורר. אנחנו מגיל בית ספר ביחד… אינני מדמיינת את העולם בלעדיו".

מילותיה, הן זריקת המרץ העוצמתית ביותר, שכונן יכול לקבל. וממשיכים,מנסים, מוכרחים.

עוד תרופות, עוד עיסויים, עוד הנשמות, ללא הפסקה! אנחנו חייבים לנצח!

3:00 בלילה. החושך שבחוץ מעמיק. עברה כבר, שעה. לאט, לאט, מחלחלת ההבנה, שכבר אין סיכוי. שכנראה, הפסדנו במערכה החשובה הזאת. שאין עוד טעם להילחם.

הפראמדיק ניגש לגברת: "ניסינו הכל… אבל, לצערנו, זה לא. לא הצלחנו".

קשה לתאר את התחושה ברגע חורץ גורלות זה. את ההרגשה, את הצער, תחושת ההחמצה הנוראית הזאת, אלו רגעים שאתה לא רוצה להיות שם.

זעקות שבר, בכי של שכול.

לא הכרנו את האיש בכלל, אבל אנחנו כבר מרגישים כל כך שייכים, כל כך מכירים.

האישה מתחננת: "תעשו עוד משהו, תנסו… רק לפני שעה, שוחחתי איתו". היא מנסה להעיר את סבא. אבל הוא, כאילו נרדם.

הוא כבר לא כאן.

לא איתנו.

תחושת אכזבה. אבל אנחנו יודעים שעשינו הכל. שניסינו. וכולנו תקווה ותפילה, שזה לא יקרה שוב.

ואני מבטיח לעצמי, בלב כואב שבפעם הבאה, לא ניכשל וננסה שוב בכל הכוח, להתמודד, להיאבק ולנצח!

דביר עדני הוא חובש מתנדב – הפעיל בארגון 'איחוד הצלה'.

6 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אבל לפעמים הסיומת מתחלפת בהחזרת דופק ואז הסיפוק מטורף

    מתנדב |
    הגב