לחץ לחץ לחץ – מיומנה של גברת B

כל בוקר, כשאני יושבת על מיטתי מנסה לשווא לארגן את הכאוס של כל המטלות העומדות בפני. אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת. בעלי חוזר מהתפילה, מכין לעצמו קפה-ושורק.
ושריקה, תסכימו או לא, יוצאת ממך אך ורך כשהלב שלך חופשי.

כל בוקר אותו הסיפור.
שנת הלילה השלווה מופרת עת הנשמה שלי נוחתת נחיתה לא רכה בכלל, פוקחת באחת את שתי עיניי ומדליקה תוך שבריר שניה את כל מדורי מוחי.

כיאה למעבד המהיר בעולם, נשלחות רשימות אינסופיות של מטלות מאיזור הראש לכיוון הרגליים ולא מפספסות שום איזור בגוף. ואז זה לופת אותי במעיים ומתחיל לזחול שוב לאיזור הבקרה הראשי-ובום! לחץ. בלעז-סטרס.

מטרה אחת היא בפניי, לנסות לשלוט אני בו. כי היום הוא דיקטטור שליט יחיד העושה בי כרצונו.

בואו נהיה ריאליים. החיים שלנו טרופים למדי. כל חברותי מדברות את אותה השפה בדיוק.
כולן מרגישות הרגשה ברורה של דה-ז׳ה-וו כשהן עומדות שוב ליד הכיור ומבשלות שבת. מתי למען ה׳ חלפו עברו להם ראשון שני שלישי רביעי וחמישי??? ״אתמול״ עמדתי על אותה מרצפת בדיוק, והכנתי חריימה.

אצל כולן, ללא יוצא מן הכלל, גורם הלחץ מספר אחד הוא העבודה.
מבחינת היררכיה אצלי בעבודה, אין לי על מה להלין. הבוסית שלי מדהימה, מכילה, טובת לב, מעריכה. נו…טוב, אני עצמאית….
אך במקצוע שלי, עתיר הניירת והרגולציה. אני טובעת יומיום בהררי ניירת, בוכהלטריה, חשבוניות, מסמכים והסכמים. מה שמביא אותי להרהר לאחרונה באופן לא רצוני על אופציה להסבת מקצוע.
והתנאי היחיד למקצוע החדש: עבודה ללא ניירת.
מסיימים יום עבודה, סוגרים ״הבסטה״ ואין ניירת.
מתדלקת-נראה כאופציה מעולה, אני ממלמלת לבעלי בעת תדלוק הרכב בתחנה. הגם שאידי הדלק ערבים לנחיריי עד למאוד. הוא מחייך אלי ומקשיב.
אפילו עת עומדי בתור לפלאפל השכונתי, אני מוסיפה ואומרת, דימיינתי איך אני שואלת בחינניות: ״חומוס, צ׳יפס, סלט?״ מעבירה ניגוב קל על דלפק הנירוסטה בסוף היום ומשייטת הביתה בקלילות.
גם רמי, רופא השיניים זכה ממני לתחקיר מעמיק אודות המקצוע וזאת רק משום שלא ראיתי על שולחנו ולו נייר ממו אחד!!!.

בעלי מחייך שוב, ואני יודעת שהוא לא מבין על איזה לחץ אני מדברת. המילה ״לחץ״ בחייו קשורה אך ורק לאוויר בגלגלים.

כל בוקר, כשאני יושבת על מיטתי מנסה לשווא לארגן את הכאוס של כל המטלות העומדות בפני. אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת. בעלי חוזר מהתפילה, מכין לעצמו קפה-ושורק.
ושריקה, תסכימו או לא, יוצאת ממך אך ורך כשהלב שלך חופשי.
מי שרגוע לא בהכרח שורק. אבל מי ששורק, בהכרח רגוע.
ואני מקנאה בו. אני גם רוצה לשרוק.

לא מזמן, הגיע לידי סרטון על גורו הודי אחד. והוא מספר כך באנגלית רצוצה:
הגיע אלי אדם, אמר לי אני לחוץ בעבודה. אמרתי לו: ״מי ייתן ותפוטר״.
קפץ אותו אדם ואמר, אוי ואבוי, אני לא יכול להיות ללא עבודה.
אם כך, אמר הגורו, לא העבודה מלחיצה אותך, שהרי גם בלעדיה תהיה לחוץ?!.
המסקנה היא, שההכרה שלך אינה יודעת לשלוט במכאניזם של הגוף שלך והיא יוצרת לחץ פנימי במקום שמחה.
הציע לו הצעה שכזו:
תבוא אלי, את כל הדאגות תשאיר מעבר לדלת. אני אתן לך חדר לשהות, מיטה לישון, אוכל ושתיה. אדאג לכל מחסורך.
ואתה, תפקידך יהיה רק לשמוח.

ממשיך הגורו ומתאר: אדם שמטבעו לחוץ, אני מוצא אותו אחרי 24 שעות זז באי נוחות, מתפתל בתוכו, אומלל.
ואז אני אומר לו:
״אם אתה לבד ואתה אומלל, אתה בוודאי לא בחברה טובה״.

נו…. אומר לי בעלי אחרי שסיים לקרוא את הטור. ומה את מתכוונת לעשות עם כל התובנות הללו?
אני בהחלט מתכוונת לחפש את הדרך המתאימה בשבילי למצוא את השלווה ואת הרוגע הפנימי.
אבל בלי לחץ!.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. כותבת מהמםם! מזדהה עם כל מילה כולל עם הבעל השורק....:)

    מדהימה!

    הילה |
    הגב