נפטר העיתונאי הנודע אמנון דנקנר • דרעי: דנקנר היה איש אמת • לפיד ספד לדנקנר: העולם בלעדיו יהיה משעמם

בליל שבת סמוך לשעה 22:10 התקבלה קריאה במוקד 'איחוד הצלה 1221' על אדם מחוסר הכרה בביתו ברמת השרון. חובש המתנדב בארגון 'איחוד הצלה' רכוב על 'אופנולנס' חירום הגיע תוך 2 דקות למקום ודיווח למוקד על אדם כבן 60 ללא דופק ונשימה. מוקד 'איחוד הצלה' עדכן במיידי את מוקד מד"א על ביצוע פעולות החייאה אך לאחר החייאה ממושכת למרבה הצער נקבע מותו של האיש, אמנון דנקנר ז"ל.

החובש שהגיע ראשון אמר: "עם קבלת הקריאה יצאתי במהירות עם אופנולנס איחוד הצלה שברשותי, כשהגעתי למקום הבנתי מאשתו שהיא מצאה אותו בבית כשהוא מחוסר הכרה ולא היה ברור כמה זמן הוא היה במצב זה, התחלתי מיד בפעולות החייאה ולצערי לאחר החייאה ממושכת נקבע מותו".

דנקנר נפטר כשהוא בן 67. הוא הותיר אחריו אישה, שני בנים וחמישה נכדים. דנקנר, מבכירי העיתונאים בישראל, שימש כפרשן וכתב בעיתונים: "דבר", "חדשות", "הארץ" ו"מעריב". הוא גם שימש כעורך עיתון מעריב בין השנים 2002- 2007. באחרונה כתב לעיתון החדש "סופהשבוע".

דנקנר כתב לפני פטירתו טור בעיתון "סופהשבוע" על לפיד, בו לעג על האיש שהפך לשר האוצר, ולסיום השאיר כמעין נבואה: "הוא עוד יהיה ראש ממשלה".

ילדות במשפחה מסורתית

דנקנר התחנך כילד בבית הספר הדתי "מעלה". את שירותו הצבאי עבר בחי"ר המשוריין. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בין השנים 1971 – 1974 שימש כדובר שר החינוך, תחת ניהולו של שר החינוך דאז, יגאל אלון. הוא גם שימש כדובר הסוכנות היהודית, אך פוטר כעבור שלושה חודשים. לאחר מכן פנה לתחום העיתונות.
ב-1976, החל דנקנר את דרכו העיתונאית בעיתון "הארץ". בעקבות מאמר שפרסם בשנת 1983, "אין לי אחות", בו הביע את דעותיו נגד טענות הקיפוח של עדות המזרח, עורר דנקנר סערה ציבורית, ואף פוטר מ"הארץ" כשייחס את העמדות האנטי מזרחיות בטור לעורכי "הארץ" בראיון. דנקנר עבר לעיתון "דבר", ועבד בו שלוש שנים כשליח בוושינגטון. בשנת 1991 עבר דנקנר לעיתון "חדשות" בו כתב טור אישי. כש"חדשות" נסגר, בשנת 1993, חזר דנקנר לכתוב ב"הארץ". לאחר מכן עבר ל"מעריב". כמו כן הוציא מספר ספרים.

ב-93' הצטרף דנקנר לצוות התוכנית "פופוליטיקה", בה היה חבר גם ח"כ ישראל אייכלר. דנקנר היה אחד מחברי הפאנל הקבועים. באחד המשדרים בתוכנית כינה את פעיל הימין, איתמר בן גביר, "נאצי" ונתבע על ידו. בשנת 2009 השתתף בסדרה "פולישוק" בערוץ 2, שם גילם את דמותו של העיתונאי חומי שליט, שדמותו הייתה מבוססת על דמותו של טומי לפיד.

אך תפקידו הידוע ביותר הוא עורך מעריב, תפקיד לו מונה בשנת 2002. ב-2005, תחת עריכתו של דנקנר, יצא העיתון "מעריב" כנגד השחיתות הפוליטית. דנקנר עצמו, יחד עם דן מרגלית, פרסמו בעיתון מאמרים ביקורתיים רבים, בהם קראו לאזרחים למחות כנגד השלטון, תחת הכותרת "איפה הבושה". בשנת 2006 ספג דנקנר ביקורת קשה לאחר מערכת הבחירות. נטען כי בהובלתו של דנקנר מעריב נטה באופן ברור לכיוון מפלגת "קדימה" בראשותו של אהוד אולמרט, שהיה ידידו של דנקנר.

הפוליטיקאים מספידים

אריה דרעי, חברו הקרוב, הספיד את דנקנר בדף הפייסבוק שלו: "בשבת הלך לעולמו באופן מפתיע חבר קרוב ויקר שלי, אמנון דנקנר ז״ל. שוחחנו ארוכות רק לאחרונה וקבענו להיפגש בתחילת השבוע, לרגע לא חשבתי שזה יהיה אופיו של המפגש. אמנון היה חבר אמיתי, אבל יותר ממה שהיה חבר, היה איש אמת, איש אשר לא חשש מעולם לומר את אשר על ליבו, אמנון שייך לזן נכחד של אנשים אמיצים ומוכשרים שאילולא היו קיימים היה צריך להמציא אותם. אמנון נפטר יחסית צעיר אבל הספיק בחייו מה שזקנים ממנו לא יעשו עוד שנים ארוכות, הטובים הולכים מהר לצערי.תנחומי לרעייתו מירי ילדיו ונכדיו. יהי זכרו ברוך".

בהספד ארוך במיוחד, הספיד גם יאיר לפיד בדף הפייסבוק שלו את דנקנר: "דוד אמנון מת. הלב שלו, שתמיד היה נוח ונימוח, נעמד פתאום דום. אני מכיר את כל תולדות הרשעות הדנקנרית, ומחבב כל פרק ופרק בה, אבל מה ששדרת נפגעיו המצקצקת והצדקנית לא הבינה מעולם, הוא שגם הנטייה הזו שלו, להיכנס בהם בכל הכוח הלא מבוטל של אישיותו המתפרצת, היה בעצם תוצר של תפיסת עולם שאמרה: אנשים טובים באמת אינם נרתעים ממלחמות רק בגלל שאין סיכוי לנצח בהן.

"ואיזה מלחמות מפוארות הן היו! ההגנה הטיפשית להפליא והמופלאה בטיפשותה על אריה דרעי; הבזבוז המשווע של כישרונו המופתי בשדות הקטל של מעריב בימי משפחת נמרודי; ההתייצבות לצד אולמרט בשוחה האחרונה, על הגבעה האחרונה, מאייש את מקלע המילים האחרון של הציבוריות הישראלית.

"כי לא רק את חבריו דנקנר בחר בקפידה, אלא גם את אויביו. הוא העדיף אותם חזקים וגדולים כדי שיוכל ליהנות מן הקרב. לא היה דבר שגרם לו עונג גדול יותר מאשר לצלול אל שכבות הקצפת של החשיבות העצמית המאפיינת את הממסד הכאילו-אינטלקטואלי, כאילו-נאור, כאילו-יודע-משהו-מהחיים-שלו. בין שלל כישרונותיו הרבים הייתה לו גם יכולת מיוחדת לחשוף את הנלעג, את המגוחך, את העדריות הנחותה המאפיינת פעמים רבות את השיח שלנו.

"בשנים האחרונות, בכל פעם שחסרונו של אבא שלי הפך לבלתי נסבל, הייתי מצלצל לדוד אמנון. אני עוד לא יודע איך בדיוק ייראה עולם שאין בו דנקנר, אבל מה שבטוח הוא שמעכשיו יהיה פה משעמם יותר. כי מלבד כישרון הכתיבה הבאמת נדיר שלו, דנקנר גם עמד על זכותו ההיסטורית להיות כל מיני דברים ביחד – רע וטוב, גאון ואינפנטיל, אינטלקטואל בהיקפים שכבר אינם מצויים במקומותינו ואדם שמתגלגל על הרצפה עם נכדתו ועושה קולות משונים.

"המאמר האחרון שפרסם היה כתב-הגנה מצחיק להפליא עליי, שבו הוא הסביר איך במשך שנים אני נכשל מחיל-אל-חיל בעוד עדרי המצקצקים עוקבים אחרי נפילתי הבלתי נמנעת כלפי מעלה. רק דנקנר יכול היה לכתוב מאמר כזה, מפני שבעולם שבו כולם נשמעים כבר כמו שיבוטים אחד של השני, רק דנקנר יכול היה להיות דנקנר.

"אני כועס עליו שהוא מת, שהרי יכולות היו להיות לנו עוד עשר או אפילו 15 שנות דנקנר, אבל אני מתנחם בזה שאם ללכת אז ככה: ברגע אחד. יהי זכרו ברוך".

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.