מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן: יש דין ויש דיין / טורו השבועי של מנחם רהט

בבחירות לכהונת נשיא המדינה יתמודדו בשבוע הבא שלושה ח"כים שנתנו ידם בהתלהבות, לפשע גירוש יהודי קטיף * זו ההזדמנות לגרש בבושת פנים מן המרחב הציבורי, את אלה שנתנו יד לגירושם של 8,000 אזרחים נאמנים מבתיהם * אז תנו סיבה טובה אחת, בעד שידרוגם בבית הנשיא?

השבוע הבא עלינו לטובה יהיה גורלי, לא כל כך למדינת ישראל, שכבר התרגלה לדרמות גדולות יותר, אבל בהחלט לגבי ששת המתמודדים על כהונת נשיא המדינה – ארבעה חברי כנסת: רובי ריבלין, פואד בן אליעזר, דליה איציק ומאיר שיטרית; ושניים שאינם: חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן, והשופטת בדימוס דליה דורנר. אם לא יפרוש מי מהם ברגע האחרון, מחשש לתבוסה צורבת, יתבקשו 120 הח"כים לבחור אחד מהם ביום ג' הבא.

חזקה על כל אחד מ-120 הח"כים שיבחרו בנשיא הבא, שעשה את חשבונו האישי – עם מצפונו, עם סיעתו ועם שנאותיו ואהבותיו. שהרי כל פוליטיקאי מתחיל מודע לכלל הברזל מס' 1 של הפוליטיקה: אנשים לעולם אינם מצביעים בעד מישהו (מועמד, מפלגה וכדומה), אלא כנגד מישהו אחר, ורק כדי לסכל סיכוייו, הם מוצאים עצמם תומכים במועמד/מפלגה שלא כל כך רצו בהם. רוצה לומר, רבים מחברי הכנסת לא יצביעו ממש לטובת מועמד שהם משתוקקים לראותו בבית הנשיא, אלא לטובת המועמד שיש לו הסיכוי הטוב ביותר להביס את המועמד שהם ממש אינם רוצים לראותו תחת דגל הנשיא הכחלחל בבית הנשיא.

כלל ברזל פוליטי מס' 2 אומר, שכאשר אתה שוקל למנות אדם לתפקיד רם מעלה, לא תוכל לעולם לנבא את התנהגותו העתידה, אבל תוכל לגזור הערכות לגביה, מכוח פעילותו בעבר.

היום הרת עולם

נאמן לכלל השני, חיטטתי בארכיונים ברזומה של המתמודדים. מחמת קוצר המקום נניח לפרופ' שכטמן שנחשב 'טאבולה ראסה' בנוף הפוליטי, ולשופטת בדימוס דליה דורנר שעמדותיה נטועות בשמאל הקיצוני: היא הכשירה הקרנת סרט התועבה 'ג'נין ג'נין', הורתה בהחלטה אכזרית לעצור עד תום ההליכים ילד חרדי בן 9 שהפגין למען השבת בירושלים, ועוד.

מקרב ארבעת האחרים, אסור לשכוח לרגע ששלושה מהם – איציק, פואד ושיטרית – הרימו ידם בקביעות בעד הגירוש המחפיר מגוש קטיף, שלא היתה לו שום סיבה סבירה, נראית לעין, זולת ההנחה שכך ייחלץ אריאל שרון מגורלו של יורשו אהוד אולמרט. היחיד שפעל ללא מורא, גם ללא מוראו של שרון שהילך אימים על חבריו, היה יו"ר הכנסת דאז ח"כ רובי ריבלין. "היום הרת עולם", אמר בנאומו בכנסת. "מדובר בסכנה גדולה, אובדן דרך. עתידים אנחנו, כולנו ליתן את הדין בפני ההיסטוריה, בפני הדור הבא, על פינוי חבלי מולדת. והיה כי ישאלונו בנינו לאמור: היכן הייתם ומה עשיתם כדי למנוע את הרעה הגדולה. מה נאמר להם? האם נשיב להם בכאב, בשיברון לב אך במצפון טהור, כי עשינו הכול כדי להיאבק"?

שלושת האחרים הניפו ידם בעד, ללא חמלה, וככל הנראה, על בסיס עיון במיסמכי התקופה, עם תחושות של שמחה לאידם של המתיישבים. פושעי הגירוש הללו אחראים לא רק לגירוש אלא גם להקמת מדינת חמסטאן חורשת מזימות בגבולנו הדרומי. האם בשל כך הם ראויים לפרס כלשהו? לשידרוג? ויהא חוטא נשכר?

וכמו לא די בכך, ראוי לבחון פרקים נוספים בעברם של המתמודדים. בל נשכח שדליה איציק חתמה בדעה צלולה על הצהרת שקר, כדי לחמוק משירות צבאי ומשירות לאומי. "תבחרו בי משום שאני אשה", היא ממליצה, וזו בלבד סיבה טובה להותיר אותה בתפקידיה עתירי ההכנסה כדירקטורית בחברות ועמותות שבבעלות טייקונים למיניהם (רמי לוי, משפחות עופר, מוזי ורטהיים, אודי אנג'ל) ולגרוף תשלומי עתק בהיקף מאות אלפי שקלים (דה מארקר, 14.5.14), בגין חברותה בדירקטוריונים אלה, ובנוסף לגימלה הרשמית מן הכנסת.

אופורטוניזם צרוף

מאיר שיטרית, שמטעמי אופורטוניסטים צרוף חבַר לסיעת הפליטים קדימה, הודה כי סיעתו החדשה יצרה תקדים בעולם הפוליטי כולו, בהיותה היחידה בעולם שהתנהלה ללא אידאולוגיה, ללא מצע, ללא שום עקרון, בלי 'רֵזון דאטה' (raison detet), זולת עקרון האחיזה במנעמי השלטון.

עולה על שניים אלה מועמד 'העבודה' פואד בן אליעזר, האיש שהפך סמל לעילגות לשון, לקושי לחבר משפט עברי תיקני אחד. הוא לפחות הודה בפה מלא כי שגה שגיאה נוראה כשתמך בהתנתקות. שנתיים לאחר הגירוש אמר: "אני מודה ומתוודה: אני עמדתי עם כל הכוח מאחורי ההתנתקות של שרון, והיום אני אומר בראש מורם כי טעינו, שגינו, עשינו טעות גדולה מאוד". עם זאת הודה כי אינו שולל המשך גירושם של יהודים: "התהליך הזה יכול להיות יעיל רק כאשר בדבר הזה נמסר לידיים אחראיות ומעוגן בהסדרים וערבויות בינלאומיות, ולא כפי שקרה בעזה, ששטח שפינינו הפך בסיס טרור נגדנו" (מעריב, 9.11.2007).

אבל זו אינה סיבה להפעלת סעיף מודה ועוזב ירוחם, בוודאי לא כל עוד קרבנות הגירוש טרם באו אל המנוחה ואל הנחלה, וכל עוד האוייב הפלשתיני עדיין מאיים בטיליו על מחצית משטחה של המדינה.

לגרש מהמרחב הציבורי

השאר לא מצאו לנכון לומר, אפילו את המעט שבפי פואד. שניהם דחפו את ההתנתקות בכל הכוח. מאיר שיטרית שימש שר התחבורה בממשלת שרון, בתוספת מינוי אישי מידי שרון: השר המקשר בין הממשלה לכנסת בענייני ההתנתקות, תפקיד שהציב אותו בחזית התמיכה במליאה בכל ענייני ההתנתקות, ובעטיו קשר את כל הכתרים שבעולם לתרומתה של ההתנתקות לבטחון ישראל.

באותה רוח של התלהבות דיברה מי שהיתה אז יו"ר סיעת העבודה. אחר ההצבעה הראשונה ב-2004 על התכנית, היא אמרה כי "ההצבעה על ההתנקות הינה יום גדול לכנסת. השרים החתרניים נתניהו, לבנת וכץ, רצו לעשות פוטש ולהפיל את שרון, אך נחשפו פרצופיהם האמיתיים" (Ynet, 26.10.04).

היום פועלים איציק, פואד ושיטרית, להשכיח מלב את תרומתם ההרסנית, שתיזכר לדיראון עולם, לקידום תכניתו השטנית של שרון. תנו לנו, ח"כים יקרים, סיבה טובה אחת, להתעלמות ממַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן נוראה זו. זו בדיוק השעה להבהיר שיש דין ויש חשבון. ולגרשם בבושת פנים מן המרחב הציבורי הישראלי. מן הצדק ומן היושר לגרש בבושת פנים מן המרחב הציבורי את כל אלה שנתנו ידם לגירושם של 8,000 ישראלים מבתיהם, לשבירת מטה לחמם, לחילול בתי הכנסת שלהם ולעקירת מתיהם מקברותיהם, ולמסירת חבל ארץ פורח לידי הניקלים שבאוייבינו, למען לא יהא חוטא נשכר.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. רהט, מישהוא החדיר לך משפטים לתוך טורך הקבוע.
    "החלטה אכזרית לעצור עד תום ההליכים ילד חרדי בן 9 שהפגין למען השבת בירושלים" – לא יכול להיות שאתה כתבת כזה משפט.

    חיים |
    הגב