זוגיות: 'פרידה זמנית'- הייתכן?

לך לך מארצך – להתרחק על מנת להתקרב, יש דבר כזה? – הרב ליאור סיבי במאמר משמעותי לאותם זוגות השוקלים "פרידה זמנית"

פ' לך לך – ריחוק שמקרב, האמנם?

בפרשתנו אנו קוראים על הניסיון השני של אברהם אבינו, בו מצווה אותו הקב"ה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", כשכוונת הקב"ה היא שילך לארץ כנען. מגיע אברהם לכנען, ושם מנסה אותו הקב"ה שוב בשלישית ושולח רעב בארץ. בעקבות הרעב בכנען, יורד אברהם מצרימה, ולאחר שלא יכול היה להמשיך לשבת בה, לקח את עצמו, את אשתו ואת כל אשר לו, וגם את לוט בן אחיו כשבכוונתו לחזור חזרה לארץ כנען.

בהמשך מספרת התורה על רועי לוט שהיה להם ריב קבוע עם רועי אברהם, עד שגם כאן לא נותרה לאברהם אבינו ברירה והוא מציע ללוט שייפרד מעליו. ואכן, אברהם מתיישב בארץ כנען, ולוט בוחר לקבוע את מקום מושבו בסדום, "ויפרדו איש מעל אחיו".

על הפסוק "ויפרדו איש מעל אחיו, אברם ישב בארץ כנען", כתב 'בעל הטורים': "סופי תיבות – שלום. לומר לך, כדי לעשות שלום – נתפרדו". כלומר, ידע אברהם כי אם ימשיכו להיות האחד בקרבתו של השני, ימשיכו גם הרועים לריב, ולכן בכדי למנוע זאת ולשמור על קיומו של השלום, העדיף שייפרדו.

גם בחיי הנישואין ישנם "בעלי מקצוע" המאמצים גישה זו: הם מייעצים לבני הזוג ליזום "פרידה זמנית" במטרה שזו תביאם לתובנה של שלום. אמנם, לעולם אי אפשר לדעת מה יקרה בעקבות הפרידה המלאכותית הזאת. תמיד קיים הסיכון ש"חיי החופש" ימצאו חן בעיני אחד מהצדדים או בעיני שניהם, והם עלולים להישאר במצב זה לצמיתות, חס ושלום.

בדרך בדיחותא מספרים, שבאחת מעיירות אירופה היה מנהג עתיק יומין; כאשר מאן דהוא פשט את הרגל, היו מעמידים בפתח ביתו כבש, לאות ולסימן שהלה נקי מנכסיו. כחץ מקשת הייתה מתפרסמת בכל העיירה השמועה שפלוני פשט את הרגל, והנושים היו מבינים שאת כספם לא יקבלו לעולם… לא קשה לנחש שאותו אדם שהעמידו לפני ביתו את הכבש היה בוש ונכלם. בני ביתו חששו לצאת מפתח הבית והסתגרו בו בתקווה לעתיד טוב יותר.

יום אחד הרשה לעצמו מאן דהוא לעשות מעשה קונדס והלצה על חשבונו של גביר העיירה. הוא נטל כבש וקשר אותו בפתח ביתו של הגביר. היה זה יום סגרירי וגשום. הגביר השכים קום, לבש את מעיל הפרווה היקר שלו, חבש את כובעו, לקח את תיקו, והחל לצעוד בחשיבות לעסקיו. בפתח הבית פגש לא אחר מאשר… כבש!

עיניו חשכו. פניו האדימו. רותח מזעם נכנס בריצה חזרה לביתו, חבט בשני אגרופיו על השולחן וזעק במלוא גרונו: "מיהו החוצפן אשר קשר כבש בפתח ביתי"? רק כעבור שעה ארוכה הצליחו אשתו ובני ביתו להרגיע את כעסו ולנחמו על ההלצה הבלתי מוצלחת. אחר שנרגע, קרא הגביר לאשתו לשיחה ואמר לה: "הלוא לפנייך גלוי כבר הסוד הגדול שאני אכן נמצא בפשיטת רגל. אם כבר העמידו את הכבש ליד דלת ביתנו, אולי כדאי כבר להשאירו שם"?!… – – –

זו בדיוק הסיבה לכך שלא כדאי "להניח כבש" בפתח הבית אף לא לתקופה קצרה, קיים חשש סביר שמא הוא יישאר שם לעד, או אז נגלה כי יצא שכרנו בהפסדנו!

ננסה להבין לעומק: מה עומד מאחורי הרצון הזה שבני זוג מבקשים לעתים להיפרד "זמנית" זה מזה בכדי לשוב "בכוחות מחודשים" אל המשך בניית הקן הפרטי שלהם? – פעמים רבות חשים אנשים מצוקה, אך הם מתקשים למצוא את המילים הנכונות כדי להביעה. ולכן קורה שהם משתמשים ב"הצהרות חלופיות" – הצהרות האמורות לבטא את תחושותיהן, אך למעשה אינן נוגעות בנקודה העיקרית ומסיטות את הדגש מהגורם האמיתי למצוקה.

בהצהרות אלו בעצם מתייחס האדם למצב מסוים הגורם לו סבל, בשעה שלמעשה מה שמפריע לו בעיקר אינו המצב המתואר, אלא משהו העומד מאחוריו. לדוגמא: אשה דורשת "פסק זמן" משך שבועיים, מבקשת היא "להיות עם עצמה", "לחשוב על החיים" ולחזור רעננה וברורה יותר לחיי הנישואין. הבעל מתנגד בכל תוקף. והנה, אם יבוא הבעל ויאמר שהוא מסכים ל"פסק זמן" זה, קיים סיכוי רב שהאשה פתאום תחזור בה.

מה קורה כאן? מדוע כשהוא כבר כן מסכים היא פתאום לא מעוניינת בכך? ההסבר הוא: כשבן זוג מבקש דבר כזה, הוא בעצם אינו חפץ בכך באמת. דרישתו זו אינה אלא זעקה פנימית האומרת: כשל כח הסבל! איני יכול יותר! והדרישה ל"פסק זמן" זה היא בעצם "הצהרה חלופית" הבאה לבטא מצב בלתי אפשרי ובלתי נסבל, אך לאו דווקא שאיפה אמתית לפרידה זמנית.

ואדרבה, אילו היו מבטיחים לו שמלאך טוב יופיע בביתם יעשה אות ומופת והיחסים ביניהם ישתפרו, ודאי שהיה הוא מאושר מכך, וסימן מובהק הוא זה שהצהרה זו תוצאה של ייאוש היא, ואיננה נובעת מתוך החלטה מעמיקה ומושכלת.

אמנם, כשיבינו בני הזוג שאת המרגוע והנחת האמתית שלהם יוכלו לקבל אך ורק אחד מן השני – ולעתים על ידי הדרכה ועזרה מקצועית, תיסלל דרכם לשינוי, ותקווה חדשה לעתיד טוב יותר תמלא את חייהם!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.