מאמר שבועי מרתק לפרשת אחרי מות / הרב זאב קצנלבוגן

הקטע שלי בפרשת אחרי מות
הריקוד של יום הכפורים
מאת: הרב זאב קצנלבוגן

איזה חוויה מדהימה זו לסיים את יום הכפורים בתפילת הנעילה. לחוש זך ונקי לאחר יום של התעלות רוחנית. לאחר שביקשנו סליחה מעומק הלב, לאחר שהחלטנו באמת ובתמים לשנות וליעל את דרכנו, לאחר שאלוקים הכריז סלחתי כדברך. חוויה מרוממת שנותנת חשק לעוד, חשק לעוד קצת מתחושת הקרבה הנעימה הזו לבורא עולם.

"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (פרק ט"ז פסוק ל')
יום של כפרה. יום של ניקיון. אין אדם שלא התלכלך טיפונת, כל אחד צריך כביסה, צריך קצת ניקיון. והנה היום שמנקה את הכל. ביום הזה ה' מכפר לנו, הוא פשוט מנקה את כל החטאים, את כל הפספוסים שלנו וכל זה בשביל מה? בשביל שנוכל לעמוד "לפני ה' " כדי שנוכל לצעוד שוב יחדיו ולהרגיש נעים בקשר הזה למרות התקלות שאירעו לנו במהלך השנה.

המשנה מספרת לנו שלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכפורים. אלו הימים השמחים ביותר. בימים אלו יוצאות בנות ירושלים בכלי לבן וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. המשנה ממשיכה ומספרת כיצד היו משכנעות בנות ירושלים את הבחור לברור לו בחירה ראויה ומביאה על כך את הפסוק בשיר השירים "צאינה וראינה בנות ירושלים במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. יום חתונתו מסבירה המשנה, זה יום מתן תורה. ויום שמחת לבו, זהו יום בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

לא הייתי מצפה שדווקא ביום בקדוש ביותר יערכו מפגשי פנויים פנויות. לא שיש משהו רע בשידוכים, אבל כל הריקוד הזה והשכנועים, אותם כבר הייתי דוחה ליום אחר… אבל דבר נוסף מטריד אותי, מה הקשר של כל זה ליום מתן תורה וליום בנין בית המקדש?
קשה להתעלם מן הביטויים שבאופן מאד בולט לקוחים משיר השירים כאשר המשנה מתארת את מה שקורה שם ביום הכפורים. כמו למשל בנות ירושלים, או מחול וכרמים, ואפילו הביטוי בחור, ביטויים שתופסים מקום של כבוד בשיר השירים. למה מכוונת המשנה בהשוואה זו?

כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים מלמד אותנו רבי עקיבא מחכמי המשנה. חלילה לנו לחשוב ששיר השירים מספר על שיר אהבה בין בחור לנערה. שיר השירים מלמד אותנו רבי עקיבא, משמש משל בפיו של שלמה לקשר המהותי ביותר בעולם, הקשר בין עם ישראל לאלוקיו. אבל עלינו לזכור, בכדי שהמשל יהיה מוצלח, עליו להיות כמה שיותר דומה לנמשל. קשר הזוגי בין זוג אוהבים הוא המשל המדויק ביותר אותו יכול היה שלמה המלך להביא לקשר המדהים בין עם ישראל ואלוקיו.

כל קשר זוגי יודע עליות ומורדות. כמעט בכל קשר זוגי ישנם פספוסים קטנים. מילה שנאמרה לא במקום, חוסר התחשבות שמגיע מאי שימת לב, עלולים להיות. החכמה היא לדעת אחרי הטעות להתנקות. טעויות קורות, השאלה מה אנו עושים אחריהן. מי שמסוגל לבקש סליחה, מי שמסוגל להתנצל באמת ולהסביר שזה לא הגיע ממקום רע אלא זו פשוט היתה החטאה, לא רק שיוכל לחזור למצב הטוב אלא אפילו יוכל לשפר את הקשר.

זהו סיפורו של שיר השירים כפי שזהו סיפורו של יום הכפורים. היכולת להדק את הקשר לאחר טעויות ונסיגות. כפי שזה נכון במערכת הזוגית, זה נכון בקשר שלנו עם בורא עולם.

אך אולי ניתן להתקדם לקומה נוספת. הקשר הזוגי אינו מהוה רק משל לקשר שלנו עם הבורא, הוא גם הדרך. אותו רבי עקיבא שמסביר לנו את מהותו של המשל בשיר השירים, הוא אותו רבי עקיבא שמלמד אותנו את הכלל המפורסם על איש ואישה שזכו שהשכינה שורה ביניהם. הקשר בין האדם ואלוקיו עובר דרך חיי המשפחה שלו. איש ואישה שחיים נכון. איש ואישה שבסיס הקשר ביניהם הוא משהו עמוק יותר מסיפוק צרכים הדדי. מייצרים בהתנהלות זו את הקשר שלהם עם אלוקים. היכולת לצאת מעצמך ולהתמזג מיזוג רגשי מוחלט עם הזולת היא הא' ב' בתקשורת עם אלוקים.

כן, זהו הדבר הנכון והמתאים ביותר ביום הכפורים לצאת למחולות בכרמים. באותו יום בו אלוקים לוחש באזננו סלחתי כדברך. באותו יום בו אנו למדים פרק חשוב בתקשורת, אותו פרק המסביר לנו כיצד לצמוח מטעויות ולא לצנוח מהם. דווקא באותו יום נוכל לבסס קשר משמעותי זה בבניית קשר זוגי נכון. ואתם יודעים מה? זה כבר ממש שווה ריקוד! זהו לא סתם ריקוד, זהו ריקוד בבגדי לבן. אותם הבגדים בהם משמש הכהן הגדול כאשר הוא נכנס לקודש הקודשים. אותם הבגדים המסמלים יותר מכל את המחילה. בבגדים אלו כולנו רוקדים כאשר אנו אומרים לבחור שמייצג את הבורא בשיר השירים שהקשר שלו איתנו משתלם. כי למרות כל הטעויות הלב שלנו לגמרי איתו.

אולי בכך נבין גם את המשכה של הפרשה אותה אנו קוראים בתפילת המנחה של יום הכיפורים.
"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו… איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'… ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך… (פרק י"ח פסוקים ב' – כ')
אנשים רבים מרימים גבה, כאשר בעצומו של יום הכיפורים מה שיש לנו לומר זה לא לרדת לדיוטה תחתונה כזו של גילו עריות. הם היו מצפים שביום כזה ילמדו אותנו כיצד להפוך לנביאים… אך מעבר לעובדה שאין לאף אדם ביטוח, יש כאן אמירה נורא ברורה של כיצד לייצר קשר נכון. קשר נכון אינו מבוסס על יצרים, הוא מבוסס על מיזוג רגשי נכון בין שני צדדים המסוגלים לכך.
אחרי שהתורה מאריכה לנו בתיאור המרגש של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. אותו תיאור המתאר את פסגת הקשר בין העם לאלוקיו, היא חוזרת ומזכירה לנו שתחילתו של קשר זה מבוססת בהבנה נכונה של הקשר הזוגי…

נושאים המופיעים בפרשה:
• עבודת יום הכפורים – מיתת בני אהרן עליה סופר בפרשת שמיני נבעה מתוך רצונם הגדול להתקרב אל הבורא, אך המעשה לא היה מתאים. בעקבות כך מלמד הבורא את משה כיצד כן ניתן לעשות את אותו מעשה שעשו בני אהרן והוא הקטרת הקטורת. קטורת זו תקטר בתוך קודש הקודשים אך ורק ביום הכפורים על ידי הכהן הגדול כחלק מעבודה רחבה יותר של קורבנות המיוחדים ליום זה. הכהן הגדול עצמו מביא פר לחטאת ואיל לעולה ומן העם הוא לוקח שני שעירי עיזים לחטאת ואיל לעולה. הוא מתודה על פרו את חטאיו, עורך גורל על השעירים כאשר אחד יעלה על המזבח ואילו השני ישלח לעזאזל. לאחר מכן הוא מתודה על הפר שוב על חטאי בני שבטו ושוחט את הפר. כעת, בעוד מישהו מערב את דם הפר בכדי שלא ייקרש, לוקח הכהן גחלים מן המזבח הפנימי ובידו השנייה חופן של קטורת, נכנס עימם פנימה לתוך קודש הקודשים ושם הוא מעלה את הקטורת. את דם הפר הוא מזה בתוך קודש הקודשים אל מול הכפורת. לאחר מכן הוא שוחט את השעיר שלקח מן העם וגם את דמו הוא זורק בתוך קודש הקודשים. מן הדמים הוא מזה שוב על הפרוכת המפרידה בין הקודש וקודש הקודשים ופעם נוספת הוא נותן מהם על קרנות המזבח. כעת הוא מתודה על השעיר השני על חטאי כל העם ושולח את השעיר ביד איש מיוחד לכך לעזאזל. רק אז הוא מקריב את העולות ומעלה את חלקי החטאות על המזבח. בשר החטאות נשרף כדין חטאת שדמה הוזה בתוך הקודש. השורף את בשר החטאת זקוק לטבילה ולכיבוס בגדים.
כל כניסות הכהן הגדול לקודש הקודשים הן בבגדי לבן בלבד ולא עם כל שמונת הבגדים המיוחדים.

בזמן שהכהן נמצא בתוך קודש הקודשים אסור לכל אדם להיות במקדש כלל.
• דם בעלי החיים – מרכזה של הנפש המחיה את הגוף נמצא בדם. לכן ההתייחסות שלנו לדם בעלי החיים הוא עדין משום ששם נמצאת בעצם החיות. זו הסיבה שדם קורבנות שמים על המזבח והוא חלק מרכזי מן הקרבן. העלאת הדם על המזבח היא כמו אמירה שחיינו אמורים להיות מוקדשים לעולם הרוח. לכן אין בשום פנים ואופן לזרוק את הדם על מקום אחר חוץ למזבח וכן לא להקריב קרבנות מחוץ למקום הקודש.
זו גם הסיבה שאין לאכול דם בשום פנים ואופן וכן אם אנו שוחטים חיה או עוף לאכילה יש לכסות אם דמם שנשפך בעפר.
• נבלת עוף טהור – עוף הראוי לאכילה אין נבלתו מטמאת במגע. אך היא כן מטמאת כאשר אכלו ממנה. אדם שאכל ממנה צריך לטבול ולכבס בגדיו. כל זמן שלא עשה זאת אסור לו להיכנס למקום הקודש.
• תועבות מצרים וכנען – תרבות המקום ממנו הגענו (מצרים) ותרבות המקום אליו אנו נכנסים (כנען) הן תרבויות מתירניות ומופקרות באופן קיצוני. מכיוון שנטיית הגוף היא תאוותנית קל מאד להיגרר אחר תרבויות אלו. התורה מבקשת מאיתנו לא להיגרר אחר תועבות אלו.
עריות – יחסי אישות עם אנשים קרובים הם תועבה. אם, אשת אב, אחות, נכדה, אחות מאב, אחות אב, אחות אם, אשת אח אב, כלה, אשת אח. כל אלו הן מן העריות האסורות.
גם יחסי אישות עם אישה ובתה או נכדתה, שתי אחיות, אישה בנידתה ואשת איש הם מתועבים ואסורים.
אישות בין גברים ואישות עם בעלי חיים מתועבים ואסורים.
העברה למולך – בתרבויות ההן היה נהוג אף להעביר את הילדים בתוך מדורת אש לשם מלכום שקוץ העמונים. גם מעשה זה הוא אסור ויש להתרחק ממנו.
למרות שישנן עבירות רבות, תועבות אלו הן הגורם הקריטי שבעבורן עמי כנען איבדו את ארצם. במידה ונדע להישמר מתועבות אלו, ישיבתנו בארץ תהיה לאורך זמן. אך במידה וחלילה לא גם אנו נאבד את זכות ישיבתנו בארץ קדושה זו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.