הקליק של החרדים ונתניהו / מתי טוכפלד

נתניהו מגלה מחדש: לשום ראש ממשלה אין שותפים מסורים יותר מהסיעות החרדיות • הם לא יעזבו את הממשלה, אך גם לא ייתנו ללפיד להיכנס אליה • ומי כן עשוי להפתיע ולהצטרף? ליברמן, אבל עוד ארוכה הדרך

ראש הממשלה נמצא עכשיו בלשכה?" שאל יו"ר ש"ס אריה דרעי תוך הליכה נמרצת בקומת הממשלה בכנסת. משנענה בחיוב המשיך ללא אומר ודברים, תוך שהוא חודר בקלילות את חומת האבטחה הבצורה מחוץ ללשכת ראש הממשלה, היישר אל הקודש פנימה – לחדרו של בנימין נתניהו.

זה היה ביום שני בלילה, בעיצומו של אחד המשברים הפוליטיים הגדולים של השבוע. בחדרו של ראש הממשלה ישבו שר הקליטה זאב אלקין וראש עיריית ירושלים ניר ברקת. הם ניסו לפתור את סוגיית מינויו של אלקין לשר לענייני ירושלים, זמן קצר לפני ההצבעה על החוק לדחיית התקציב והחלת תקציב דו־שנתי, כשאלקין מאיים להיעדר מהמליאה ולסכן את הרוב הקואליציוני.

אבל דרעי התעניין בדבר אחר לגמרי: הוא ביקש להכניס משפחה חרדית־אמריקנית, שהגיעה לביקור מולדת, להצטלם עם ראש הממשלה. המשימה הוכתרה בהצלחה: באחת אחר חצות, שניות לפני ההצבעה, כשהח"כים טרוטי העיניים עוד ממתינים לנתניהו שיגיע למליאה להצבעה וישחרר אותם לדרכם המייגעת הביתה, מצא ראש הממשלה זמן להצטלם עם בני המשפחה הנרגשים.

"אם יש סיבה להעריך שדרעי לעולם לא יעזוב את הממשלה, הנה ההוכחה לכך", סיכם גורם פוליטי שראה את המחזה, "כבר 16 שנים לא היתה לו כזו גישה לראש ממשלה – אז עכשיו, כשיש לו, הוא יוותר על זה? בחיים לא".

אחרי השבעת הממשלה, הועברה הנחיה ממערכות העיתונים החרדיים המפלגתיים לכתבים ולעורכים: מעכשיו, אין שום מילה רעה על הקואליציה. אם מישהו שאל את עצמו מדוע התגעגע נתניהו לישיבת החרדים בממשלה, המענה המיידי לכך הוא שאין לשום ראש ממשלה בישראל שותפים נאמנים יותר מהסיעות החרדיות.

הלויאליות היא כמעט טוטאלית: בכל הצבעה הם מתייצבים כאיש אחד ומצביעים כמו חיילים עם הקואליציה. כשמנסים בימים אלה לבחון את מידת יציבותה של הממשלה, לנוכח העובדה שהיא נשענת על רוב דחוק של 61 ח"כים בלבד, מוציאים מייד את החרדים מהמשוואה. אצלם אין מורדים ואין נעדרים. גם לקואליציה חלופית הם לא יצטרפו. הם עם נתניהו עד הסוף.

מנגד, הם גם לא ייתנו ללפיד להיכנס פנימה, אף אם נתניהו יהיה מעוניין בכך. לפיד יודע זאת. אם היו דיבורים ומחשבות שהוא עשוי להצטרף לממשלה אחרי העברת התקציב ושינוי חוק הגיוס, הבהירו החרדים לשר האוצר לשעבר שמבחינתם, אין על מה לדבר; הוא גרם לכך שישבו באופוזיציה שנתיים.

אז עכשיו, מלבד החזרת המצב לקדמותו כאילו השנתיים האלו לא התרחשו מעולם – בגיוס, בקצבאות, בכספים לישיבות – הנקמה היא הושבת לפיד באופוזיציה, ולכמה שיותר זמן. לפיד הבין את הרמז. בפגישתו עם נתניהו השבוע, הודיע לו כי הוא מתכוון להישאר מחוץ לממשלה.

מי שעשוי להצטרף הוא דווקא אביגדור ליברמן. זה לא יקרה עכשיו, גם לא בחודשים הקרובים. קודם התקציב יעבור, אחריו חוקי הגיוס והגיור, ולאט לאט התנאים להבשלת המהלך עשויים לקרום עור וגידים.

אף אחד לא יכול להתחייב שכך אכן יקרה, אבל גורמים חזקים המקורבים לשני הצדדים פועלים להפשרת היחסים ומאמינים שבחודשים הקרובים עשוי לחול שינוי בעמדותיו של ליברמן בנושא. על הפרק: מינויו לשר החוץ, שינוי קווי היסוד ותוספת גדולה לקליטת עלייה.

המוקש של כחלון

מאז כינון הכנסת החדשה מנסים גורמים בליכוד, כולל בלשכת רה"מ, לשכנע את נתניהו כי ישראל כץ ייסד מתחת לאפו סיעה בתוך סיעה. "סיעת כץ", הם קוראים לה. חברים בה, מלבד שר התחבורה, חברי הכנסת דודו אמסלם, דוד ביטן, ג'קי לוי ואברהם נגוסה.

השבוע כולם קיבלו תפקידים בממשלה ובכנסת: ביטן – יו"ר ועדת הכנסת וסגן שר התחבורה ברוטציה, אמסלם – יו"ר ועדת הפנים, ג'קי לוי – סגן שר השיכון ונגוסה – יו"ר ועדת הקליטה. השאלה אם נתניהו נכנע לסיעת כץ, או להפך – הצליח לנטרל אותה, כנראה תקבל תשובה בקרוב. מי שמוביל היום את המהלך להחזרת הכוח לבחירת רשימת הליכוד לכנסת לידי מרכז המפלגה הוא אמסלם, המקורב לכץ.

מצד אחר, כץ מתנגד לכך נחרצות. אלא שיריביו טוענים כי הוא דווקא מרוויח מכך שמקורבו אמסלם מעלה את ההצעה: בעקבות זאת, הם מסיקים, ימהר השר לפתור את המשבר עבור נתניהו – וכך יזכה בתקופה ארוכה של תיאומים ושיחות צפופות עם ראש הממשלה. אחרי שבשבועיים האחרונים ידו של גלעד ארדן היתה על העליונה בקרב על אוזנו של נתניהו, הם אומרים, השבועיים הבאים – עד ההצבעה במרכז – הולכים להיות של כץ.

בקדנציה הנוכחית עיני כולם נשואות למשה כחלון. בניגוד ללפיד, שהיה מעוניין בכלל להתמנות לשר החוץ, כחלון דרש מלכתחילה את תיק האוצר, והותיר רושם עז במהלך כל חודשי מערכת הבחירות וגם לאחריהן שהוא בא לעבוד. הביטחון שבו דרש את אגף מינהל התכנון, את משרד השיכון ואת ראשות הוועדות הרלוונטיות בממשלה ובכנסת, כמו גם הסעיפים הכלכליים המפורטים שכללו רפורמות גדולות, העלה את הציפיות ממנו עד לשמיים. עד כדי כך שאפילו שלי יחימוביץ' מהאופוזיציה כבר מיהרה להודיע שתתמוך במהלכיו.

השבוע כחלון דרך על המוקש הראשון שלו בתפקידו. חמתם של הפרשנים הכלכליים בערה כשהחליט לפסול את עצמו מדיון בנושא הגז בשל חברותו עם איש העסקים קובי מימון, אף שמדובר לכל הדעות בנורמה ציבורית ראויה שהלוואי שרבים אחרים יאמצו. אבל כחלון קיבל מכה בכנף. לראשונה דימויו נסדק. יהיו לו עוד הזדמנויות רבות לאכזב, כי זה טבעו של עולם – לעולם אי אפשר לרצות את כולם, אולם המקרה הנוכחי הוא דווקא לא אחד מהם.

לקט שנות ה־90

כל פריים בסרטה של ענת גורן על יצחק הרצוג נותח ונדון בכל פורום אפשרי. השאלה אם הסרט יקבור את הרצוג או יבנה אותו נענית בדרך כלל על פי מידת התמיכה של הנשאל ביו"ר המחנה הציוני. מי שתמך בו בעבר תומך בו כעת אף יותר, ומתנגדיו מצאו סיבה נוספת לביקורת.

דבר אחד נעדר לחלוטין מהשיח על הסרט, והוא הפספוס המדהים של אנשי המקצוע, הרצוג עצמו, כל צוות הקמפיין וכל בכירי העבודה שהיו מעורבים בבחירות, את הלך הרוח הנושב בציבור והסולד ממדיניות השמאל.

הסרט חשף איך כל אנשי הקמפיין, מהרצוג ודרומה, עוסקים כל היום וכל הלילה בענייני תדמית. הם מקפידים שהעטיפה תהיה יפה ונוצצת כמה שאפשר, ושהרצוג לא יצטלם חס וחלילה עם לבני כי הוא נראה כמו מחזיק המפתחות שלה. אלא שאיש מאנשי הקמפיין, רובם ככולם תושבי השכונות היוקרתיות של תל אביב ומרכז הארץ, לא העלה בדעתו לרגע דבר אחד: הבעיה לא טמונה בכך שאין מספיק קמטים סביב העיניים של הרצוג בפוסטר, אלא במדיניות הוויתורים והנסיגות ובחוסר היכולת להחליף צד בתקליט שמתנגן שם מאז אמצע שנות ה־90.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.