מדוע סירב הגאון מטשיבין להיקבר בטבריה?

הידור לאומי של "מצוה": בשנת השמיטה – גם על המתים לקיים היתר המכירה / טורו השבועי של הרב דוד מאיר דרוקמן

פתח דברי יאיר באיווי ובקשה – שניפגש כולנו רק בשמחות עם לב שמח. אבל, ההכרח לא יגונה, והשתתפתי פעם בהלוויה שהתקיימה בבית העלמין של מושב אחיעזר שבעמק לוד.

בסיום ההלוויה שהיה בעוד יום, הבחנתי שהאחראי במקום נועל את שער בית העלמין.

לתמיהתי – "מה בוער?" ענה השומר, שהיה תימני מפולפל: "כבר היה לעולמים, קרו מקרים, שלא נדע, שמתים ברחו….".

באזורנו מחוז חיפה והקריות בבית העלמין תל רגב, קרה מקרה הפוך. מסתבר שאצלנו יש לנפטרים תנאים טובים, ר' להלן, ואי לכך אין חשש סביר שיברחו. אבל, לאידך, קיימת תופעה הפוכה – שערי בית העלמין 'שלנו' ננעלו השבוע, אבל לא בגלל ה'אקספורט' אלא עקב ה'אימפורט'.

וכך נודע לנו גם מן הפרסומים:

"בית העלמין האזורי תל רגב, המשרת שבע חברות קדישא באזור חיפה והקריות, השבית היום את פעילותו עד להודעה חדשה, בעקבות אירועי ונדליזם חוזרים ונשנים בבית העלמין".
"על ידיעה זו, היה מי שהגיב בזעם, ואני מתחבר לדבריו: "…תל רגב נמצא ליד כביש 70 בואכה מצומת יגור לאחר כפר חסידים ורכסים ליד הכפר הערבי איבטין. תל רגב נמצא בלב מדינת ישראל.

מספיק עם פוליטיקאלי קורקט.

מדוע 'קבורה תחת אבטחה' ? לאבטח נגד מי ? לא תושבי חיפה או רכסים או כפר חסידים הם אלו המפריעים לקבורה. מספיק ודי . האם את מתינו לא ניתן לקבור במנוחה בגלל שתושבים ערבים אינם מרשים זאת ? להיכן הגענו !!!".

* * * * *

אינני מצוי בעליונים, ואין לי בדיוק מושג בחשבונות שמים. מי יעמוד בסוד ה' בכל הקשור ל"חטא ועונשו", ברם, אומר רק את אשר עלה על ליבי באופן ספונטאני. ואקדים ואומר, שמדובר להלן בנושא נדוש וטחון עד לעייפה, ברם, הפעם יש לו, לדעתי, עוד היבט:

מה כבר לא נכתב, בטעמם והשקפת עולמם של חוגים ידועים, כי מטעמי פיקוח נפש של כלכלת המדינה – יש להמשיך לקיים את הקולא הגדולה של 'היתר מכירה' בשנה השביעית'. עד כדי כך מגיעים הדברים, שיש כאלה שסגידתם למדינה, ואין לי הגדרה אחרת, מגיעה למימדים שכאלה, הראויים בהחלט להתייחסות קלינית-נפשית. ומכאן שורש האובססיה ממש לקיום ה'היתר מכירה' בכל מחיר.
והנה מסתבר, שיש המהדרים כל כך במצווה הגדולה של 'היתר מכירה', עד כדי שהם מחילים אותה אפילו על …המתים.

"למתים חופשי", היינו זה שהברי-מינן חופשים ופטורים מן המצוות, זה חל לשיטתם רק על כלל המצוות, ברם המצווה הלאומית של היתר מכירה היא כל כך חזקה ועוצמתית, שפשוט לא ניתן ולא יעלה על הדעת – שהמתים שבאזור הצפון לא יהיו שותפים לה.

בבתי העלמין העתיקים בצפת ובטבריה ואף בהר הזיתים, לא זוכים שוכני העפר, ובתוכם קדושי עליון ומצוקי ארץ זי"ע – ל'פיתוח סביבתי ' כמו גינון ושתילי נוי.
אבל המתים בתל רגב שבצפון הארץ הינם כנראה אניני טעם, וממילא, לא ייתכן שתישאר פיסת אדמה בשטח בית הקברות ללא פרחים.

מה עושים אפוא בשנת השמיטה שאסור לשתול במהלכה אפילו פרחים? פשוט מאד; עקב ה'פיקוח נפש' של המתים – מוכרים את בית העלמין לערבים, וכך פותרים צ'יק-צ'ק את הבעיה: בית הקברות מכור לערבים, ומעתה לא תהיה לנפטרי הקריות בעיה לנוח מנוחת עולמים על זרי דפנה, קקטוסים, וכל כיוצא באלה.

הייתי שם השבוע, ונתקלתי בשיחים חדשים שנשתלו זה עתה ממש, לתמיהתי המתבקשת, ענה לי אחד האחראים במקום: זה אכן נשתל בימים אלה, לאחר שאחד 'הרבנים' פסק שניתן לשתול במקום, לאחר מכירת חלקי אדמה אלה לערבים. אגב, לא ניסחף; אותו 'רב' לא ביצע בערב פסח 'מכירת חמץ' לשוכני העפר.

נו, אני שואל אתכם: מוכרים את בית הקברות בשנת השמיטה לערבים, ואח"כ מתפלאים על העונש, שערבים נכנסים לבית הקברות ומבצעים שם וונדליזם. גלות ישראל בתוככי ארץ ישראל בעוון שמיטה.
אגב, כדי שלא אאשם ב'גזענות' הנני למסור בזאת מודעה רבא לאורייתא, כי בכל מקום שנזכר בשורות אלה 'ערבים', הכוונה רק לאנשי דעא"ש ולא חלילה, והס מלהכליל, לכל בני ישמעאל נושאי התעודה הכחולה, בני דודנו, ישמרם צורם, ואף ישמור וינצור גם אותנו, בני אברהם יצחק ויעקב .

\

מדוע סירב הגאון מטשיבין להיקבר בטבריה?

ומענין לענין ולא באותו ענין, אך עדיין בהשראת הענין הקודם.

ובהקדים; כידוע ומפורסם שאין דרכי בקודש לספר סיפורים – ברם, הפעם אחרוג ממנהגי, ואספר סיפור;

מעשה היה בשלושה חסידים זקנים, שהתווכחו ביניהם עד כדי ריב ומחלוקת, מי יזכה לאחר מאה ועשרים, להיקבר ליד האדמו"ר.
לא נחה דעתם, עד שגמרו אומר לגשת על כך לדין תורה אצל הרב. הרב שלנו שפיקח טפי היה, חתך מיידית את הענין בסכינתא חריפתא ופסק:

"כל הקודם זוכה…".

אם התרחש הסיפור הנ"ל או לא, אינני נוטל אחריות, אבל הסיפור דלקמן אכן היה;

בערוב ימיו של גאון ישראל הגאב"ד טשיבין זצוק"ל, היו דיבורים בסביבתו, היכן הוא – זצוק"ל היה חפץ להיטמן לאחר אריכות ימיו ושנותיו.

היה מישהו, מראשי המדברים, שהעלה את הרעיון של בית העלמין העתיק טבריה.

הגיב על כך הטשיבינער-רב, "הייתכן? הלא הרב'ה קבור שם!".

פירוש; הרב מטשיבין ראה את עצמו כחסיד של רבו, איש אלוקים קדוש, האדמו"ר רבי ישראל מהוסיאטין זי"ע, אשר מקום מנוחתו בטבריה.

ואילו האי חסידא ופרישא הרב מטשיבין שלל את הרעיון, שהוא, אשר כידוע כגודל גאונותו כך היה גודל שפלותו בעיני עצמו – ייקבר ליד רבו. האי חסיד והאי עניו – לא ראה את עצמו ראוי להיקבר בשכנות לרב'ה שלו בטבריה.

מבהיל על הרעיון!

* * * * *

בקשר למה דברים אמורים?

אנו שוב חוזרים למראות הקשים, שקשה להתאושש מהם, שהתרחשו בעת אשכבתא דרבי של הגר"ש וואזנער זצוק"ל.

היו רבים וטובים, שזכו ללמוד אצל הגר"ש ואף לשמש אותו, שימושא של תורה, במהלך חייו. מצינו בגמרא מסכת סוטה, כי בעצמות יוסף התעסק דווקא משה רבינו עצמו ולא אחרים, כי "מצוותו בגדולים", כלומר, בעצמות יוסף מן הראוי שגדולים כמו משה רבנו יתעסקו בכל הכרוך לזיבולא בתרייתא שלו.

תופעה הזויה מצינו בלוויות של מי מגדולי ישראל (והלוואי ומעתה ואילך לא יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו), שבמקום להניח לתלמידיו הקרובים, לאלה ששימשו אותו בחייו – לשמשו לאחר פטירתו, וכך ולזכות בנשיאת המיטה וכו' – כל מיני 'צוציקים', וסליחה על הביטוי, ואפרוחים שעדיין לא נפקחו והתפקחו עיניהם משתחלים לכיוון המיטה והקבר, בעזרת המרפקים כמובן – וכך הופכים לפתע ל'מחותנים' ראשיים.

מה עם קצת ענווה? מעט דרך ארץ? טוף, זה לא בדיוק מה שרווח, ולאחר בקשת מחילה, במחוזותינו, גם החרדיים.

הטשבינער-רב לא הרהיב עוז בנפשו להיות 'שכן' של הרבי שלו בבית העלמין בטבריה, ואילו כאן – בטוח כל נער מנוער, שיהיה זה נחת רוח גדול נפטר הדגול מרבבה, שהוא, זה שכמעט ולא התחמם, אם בכלל, בבית מדרשו של הרב, ולא אחר – יהיה מנושאי מיטתו.

הרבי מקאצק אמר ש"יהודי צריך לגדול לגובה ולא לרוחב". כי אם יהודי גודל ומתפתח לכיוון השמים זה אך על חשבונו, ואילו לרוחב – זה כבר על חשבון אחרים.

אם יש את נפשך לדעת אם פלוני מתקרב לכעין דרגת מלאך – התבונן וראה כיצד הוא מתייחס בסבלנות, סובלנות ורוחב לב – ל'רוחב' שלו, לזולתו. על מלאכים נאמר "ונותנים באהבה רשות זה לזה", הם, נותנים ומעניקים גם לזולת מרחב מחיה.

* * * * *

אנו מתקרבים ליום הילולא דרשב"י וימי העליה למירון הממשמשים ובאים עלינו לטובה ולברכה.
והזמן גרמא, שאולי מן הראוי לחשוב קצת 'מחוץ לקופסא' המקובלת – כי אצל יראי ה' האמיתיים , בעצם צריך להיות מיותר הצורך בסדרנים, שוטרים, אנשי אבטחה. כמו ש'מתמיד' אמיתי אינו זקוק לעינא פקיחא של 'המשגיח' בישיבה. יהודי המתנהג בחסידות, אף שבודאי טבל לטהרתו קודם גישתו לציון – באיזשהו מקום חש אפילו קצת בושת פנים ורתת מלגשת לקרבת ציון המצוינת של התנא האלוקי, בבחינת "ראוני נערים ונחבאו".
על אחת וכמה כאשר בעלותו מירונה – הוא אפוף ב'נקודת' בעל ההילולא התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי שבאהבתו הגדולה כינה את תלמידיו בשם 'חברים' כמובא בזוה"ק, וש'רתח' (האט זיך גיקאכט) ופעל ישועות, ירידת גשמים, בהתבסס דוקא על הפסוק: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

מה טוב ומה נעים יהיה לחוש ולהרגיש, ובפועל ממש, בגישתנו אל הקודש, את ה"שבת אחים גם יחד", את ה"ח"י ראטל" כלפי הזולת – כך בעלותינו ההרה, וכך בימים אלה, ימי ההכנה הרוחניים ל'השתטחות' בהיכלא דרשב"י.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.