מה "בין הזמנים" עושה לי ולזוגיות ?

בימי החופש נידרש ממני להיות יותר נחמד , ואני ממש לא, ותכל'ס, גם לא תמיד בא לי, או למען האמת אני אפילו לא יודע איך לעשות את זה, אני לא רגיל לטפל בילדים, לא רגיל להכין להם סנדוויץ', לא רגיל לזה שאני אמור להיותת "ליצן החצר" שלהם למשך 24 שעות

יש תופעה מעניינת שאני כמטפל מרגיש אותה לאחר חופשות וחגים ובתקופה האחרונה התופעה תופסת תאוצה.

אני מרגיש לחץ על פגישות בקליניקה מזוגות שנקלעו למשברים חריפים ולחילוקי דעות משמעותיים דווקא לאחר שבתות או חגים או חופשות ארוכות.

מה קורה דווקא לאחר ימי מנוחה ושהיה משותפת בחיק המשפחה, מה התופעה ההפוכה הזו ? הרי דווקא חופשה ו"ביחד" אמורים לתת נחת ושלווה לבני הזוג ולבני הבית. לא ?

מהו "חוט השני" המקשר את ימי הלחץ האלו בתוך "הזוגיות" הקורים מייד לאחר חופשה או חגים או שבתות?!

מסתבר שהשהות המשותפת והשהייה של בני הזוג יותר שעות אחד בחברת בן זוגו כנראה לא תמיד עושים טוב לזוגיות.

איך נבין את התופעה הזו ?

חשבתי ויתכן שהשהייה הצמודה הלא שגרתית בין בני הזוג מוציאה מהם דברים אותנטיים, מוציאה מהם כוחות או חוסר כוחות שלא רגילים להיתקל בהם ביומיום.

בשגרת ימי החול הסטנדרטים נפרדים בבוקר עם או בלי "בוקר טוב"מנומס, עם קפה או בלי קפה משותף, ושלא נדבר על ארוחת בוקר משותפת מושקעת ורומנטית.

בחופש .זה תופעה שונה לגמרי.. ונבין.

בחופש קמים ביחד .. פתאום רואים מי עושה מה, מי מכין לילדים, ומי לא, בחופש רואים מי

לא נעים לנו להיראות בחולשותינו.

בימי החופש נידרש ממני להיות יותר נחמד , ואני ממש לא, ותכל'ס, גם לא תמיד בא לי, או למען האמת אני אפילו לא יודע איך לעשות את זה, אני לא רגיל לטפל בילדים, לא רגיל להכין להם סנדוויץ', לא רגיל לזה שאני אמור להיות "ליצן החצר" שלהם למשך 24 שעות ולמלא להם את שעות הפנאי וכל גיל עם דרישותיו, נידרש ממני לחייך או לדבר בנימוס, ולא תמיד יש לי כח או יידע, או סבלנות.

מהו החידלון הזה ? הרי בחוץ אני תותח, מלך העיר, למה בבית אני כזה שפן ?

אני יודע מה זה להיות נחמד לבוס שלי, בעבודה, לקולגות שלי במפעל, אבל לחייך להיות סבלן לאשתי או לילדים זה קצת מוגזם, להרגיש חשוף ואותנטי 24 שעות ביום ועוד למשך מספר ימים? עולם יקר, השתגעת ? ..

נו , באמת אני לא כזה אומלל ו..useless, אני כן יודע להיות נחמד וסבלני או אמפתי או מכיל את כל ה"שטויות" של בני המשפחה למשך מספר רגעים או למשך שעה , אבל כל היום?! פתאום הימים נראים לי ארוכים ומתוחים כמו איזה מסטיק שלא ניגמר.

מה אם כן מניע אותנו בחוץ, שאין לי בביתי מבצרי ?

בעולם המהיר והמתועש שלנו התרגלנו שרוב היום אנחנו תחת מעטה של תחפושת, אנחנו לא מסוגלים להיות אורגינאליים ולו למספר רגעים, המדיות הווירטואליות והקצב המסחרר של העולם עם דרישותיו האינטנסיביות, עם המבחנים שהעולם מציב לנו, מפחיד אותנו להיות לבד, מפחיד אותנו לא להיות מחובר לאיזה סמרטפון, או הודעה באוטסאפ, למייל או פייסבוק או או כל מקור יידע ושעשוע אחר, ופתאום נופלת לנו איזה שבת .. או חג או החופש הגדול? מי מכין אותנו למציאות כזו?

אנחנו חסרי אונים מול האישה או מול הילדים והכי מפחיד שאני חסר אונים מול עצמי. אז מה הפלא שמגיעה שבת או חג או חופש ואז אנחנו מתחילים להתגלות עם האמת העצובה או העגומה או העירומה שאין תחתיה מאום, לפתע בני הבית רואים אותי עם החוסר סבלנות שלי ועם חוסר החשק והכוח לחייך ולא בא לי להכיל את כל "השטויות" שלהם, ובכלל מה יוצא לי מזה ? מה אני מרוויח אם אני מחייך? הילדים הם לא הבוס שלי, הם לא יעשו לי "לייק" בפייסבוק ! אם אצליח להיות סבלני לאשתי וסוף סוף גם אוכל לשמוע אותה בסבלנות, מה ארוויח מזה? אקבל קידום בעבודה? אשתי היא הרי בסך הכל אשתי נו, אז מה? הרי היא לא עוד קולגה במפעל או "חברותא" ? "בחוץ" אני מסוגל ל"שחק" כאיש חסד, כרחמן, כמצחיק ,כאיש חברה נעים, בבית אפילו קשה לי להגיד "תודה".לא זוכר מתי פרגנתי על מאכל או מבט, בבית קשה לי להוריד צלחת שאכלתי ממנה, "בחוץ" אני יכול לשנע עשרות אנשי חסד ולרתום את עצמי למיליון משימות מורכבות ובבית אין לי סבלנות להקשיב למצוקה הכי קטנה של אשתי, או לסיפור נחמד של הבת הקטנה שלי שמביאה מהגן ! ובכלל מה זה העניין הזה להיות צמודים 24 שעות בתוך הבית ועם בני המשפחה, כבר עדיף לצאת לעבוד לא ? בעבודה אני באיזו חופשה או התאווררות מכבלי האמת או מהעיניים והעול המשפחתי.?!

נו.. אז "חופש" זה טוב או לא? היכן החופש האמתי ?! הרי כל השנה מחכים ל"בין הזמנים" או לחגים, או לשבת המתקרבת, אז מה קורה? איך ציפייה למשהו טוב ונחמד הופכת לסיוט מיותר ?

איך כן מתגברים? איך משתחררים מהסיוט ומהעבדות הזו של החופש?! חברים, אין ייאוש והכל טוב . ברגע שמבינים שהחופשה והחגים והשבתות ניתנו לנו בין היתר לעשות "עבודת מידות" להתאמץ להיות אוריינטליים יותר, יותר מקוריים , יותר יצירתיים. יותר טובים, יותר סבלניים, יותר איכותיים, יותר מכילים, יותר קשובים, יותר מפנקים, יותר נותנים מעצמנו, יותר רואים את השני ופחות את עצמנו, למרות שאיננו רואים רווחים מיידים, למרות שלא רואים את ה"לייק" מייד , אל דאגה הוא בוא יבוא. הבה נתחיל להבין שהמשפחה והחופש זו ה"מעבדה" האמתית של החיים, זה המקום היחיד שבו אנחנו נבחנים וזה המקום היחיד שבו אנחנו מגדלים את עצמנו כבני אדם איכותיים וחופשיים, בלי לוותר לעצמנו . ובכן, "חופש גדול" הוא חירות או עבדות ?!

 

הכותב הוא מרצה לזוגיות ויועץ נישואין. להארות או הרצאות : jacober56@gmail.com

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.