מה היה אומר החפץ חיים על סרטון השוקולד? / ידידיה מאיר

בין סרטון השוקולד לתיעוד המרגש של מרן החפץ חיים זצ"ל / טורו השבועי של ידידיה מאיר

1) טרנד חדש: סרטונים שמתעדים את הישראלי המכוער. זה החל מ'סרטון השוקולד' (ישראלים צורחים על דייל במטוס שימכור להם כבר שוקולד) ועבר ל'סרטון המלון באילת' (ישראלים צורחים על פקיד בדלפק שיפתח להם כבר את החדר, אחרי שנעל להם אותו כעונש על שחנו בחניית נכים). כל תיעוד סלולרי קולני כזה מעורר דיון ציבורי שלם על החברה הישראלית. בוז’י הרצוג, אל תצחקו, כבר האשים את ממשלת נתניהו ביצירת האקלים החינוכי שגרם לסרטון השוקולד.
קראתי גם כמה מחנכים ורבנים שכותבים שאסור לצפות בסרטונים האלה כדי שלא נלכלך את נפשנו ונתבוסס גם אנו בכיעור הזה. לא בא לי לצקצק ולקונן פה בגלל כמה ערסים, אבל אם חז”ל כבר אמרו “הרואה סוטה בקלקולה – יזיר עצמו מן היין”, נדמה לי שהשבוע צריך לומר: הרואה גס רוח בקלקולו – יגיד בוקר טוב לשומר.

אני מניח שאף אחד מקוראי הטור הזה לא צרח והרביץ ככה מעולם לנותן שירות כלשהו, אבל מאז שראיתי את הדייל המסכן ההוא, הבנתי שגם לי יש מה להשתפר בתחום. התחלתי לשים לב איך אני מתייחס לכל האנשים ה'שקופים' בקניון, בבנק, בדואר ובמכולת. כל אלה שמפרידים בינינו ובין המוצרים שאנחנו רוצים לקנות או לאכול, או שעומדים בינינו ובין המקום שאנחנו רוצים להגיע אליו. כבר כמה ימים שאני טורח לפתוח את החלון ברכב ולהגיד “בוקר טוב” בכניסה לחניון, או לחייך לקופאית ברמי לוי כשמגיע תורי (טוב, נו, אלא אם כן היא ממש מנג’סת עם המבצעים בקופה). ומה הקטע? אני לא יודע איך הם מרגישים – אבל אני מרגיש מינימום כמו ר’ אריה לוין. תנסו ותראו שאתם חשים פתאום אנשים נאצלים בטירוף.

לפני כמה חודשים עמדתי בכניסה למסעדה בעמק רפאים בירושלים. לבשתי, כרגיל בימים קרירים אלה, מעיל פליז שחור, שמכל המעילים הוא היחיד שמחמם אותי כמו שצריך. כבר כמה פעמים אמרו לי במשפחה שאני נראה איתו כמו איזה מאבטח מחברת שמירה, וכנראה שזה מה שחשבה גם גברת ירושלמית שעברה שם ורצתה להיכנס למסעדה. היא עמדה ליד דלת הכניסה שנייה או שתיים, ואז זרקה לי מבט של “נו, למה אתה לא פותח לי כבר את הדלת?” היא לא אמרה לי שלום, היא בעצם לא אמרה לי כלום, אבל היה במבט שלה תרכיז מזוקק של הכול: תפיסה שאני שם כדי לשרת אותה וכמה שיותר מהר, התייחסות אליי כאל חפץ ולא כאל בן אדם, וגם נזיפה סמויה שאני לא עושה את זה מספיק מהר והיא כבר צריכה להעיר לי.

כאמור, עברו כמה חודשים מאז, ואני עדיין זוכר את התחושה הלא נעימה הזאת. ניסיתי לדמיין מאבטח שעומד שם ימים על גבי ימים, משמרות על גבי משמרות, ומקבל את המבטים האלה ואת היחס הזה שוב ושוב ושוב. “אני לא השומר פה”, אמרתי לה, ואפילו פתחתי את הדלת לי ולה ביחד, והיא הייתה קצת נבוכה ומיד אמרה: “אוי, סליחה, אני מצטערת”.

לך תדע, אולי אם הייתי עומד שם ושותק בלי להגיב עוד חמש שניות היא הייתה מתחילה לצרוח עליי ומסביב כבר היו מצלמים אותנו בסלולרי לסרטון ויראלי חדש.

2) ממש במקביל לסרטונים הבהמיים, חרך את הרשת בימים אלה סרטון אחר לגמרי. אין בו צעקות. אין בו סאונד בכלל. רק רואים בו, בשחור-לבן, ל‑11 שניות בלבד, את החפץ חיים הולך. בימים אלה, פתאום, איזה ארכיון בחו”ל (הארכיון של אוניברסיטת דרום קרוליינה, ליתר דיוק) שחרר סרטון מ'הכנסייה הראשונה' של אגודת ישראל שנערכה בווינה, באלול תרפ”ג (1923). רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, אז בן 84, נראה שם במלוא הדרו, סביבו מלווים שרואים על ארשת פניהם שהם מודעים לגודל המעמד, והוא ממלא את המסך עד שמישהו מחליט (למה, למען השם?!) לכסות בידו את עדשת המצלמה. הסרטון הישן-חדש הזה מסעיר בימים אלה את העולם היהודי, ובצדק. שוב ושוב קיבלתי למייל שלי את הקטע הזה, שאנשים נרגשים שלחו לכל רשימות התפוצה שלהם, עם ההוראה לרוץ לתזמון 00:58 בסרטון. החפץ חיים הוא אייקון. שם נרדף למשנה ברורה, שם נרדף להלכות לשון הרע, שם נרדף לצדיק מהדור הקודם. בשבילנו הוא תמונה על הקיר, לא בשר ודם עם פרצוף וזקן ושפת גוף שהולך ברחובות וינה.

למה הסרטון הזה מתפרסם דווקא עכשיו, אחרי 92 שנה? יכול להיות שהחפץ חיים בעצמו כבר כתב לנו את התשובה לכך. בספרו ‘שם עולם’ הוא מתייחס להמצאת המצלמה (או כמו שהוא קורא לזה, “פוטוגרפיע”) ומסביר שההתפתחות הטכנולוגית לא מעידה על כך שהעולם הולך קדימה, אלא אחורה. למה? הוא מביא את דברי הזוהר הקדוש לפיהם כל מעשה שלנו עומד כעין תמונה לפני הקב”ה שרואה הכול. אלא שהאמונה הפשוטה שלנו בזה – מסביר החפץ חיים – הולכת ונחלשת עם ירידת הדורות, ולכן צריך להמחיש לנו למה הכוונה: “עניין כזה ממש יש בשמיים ממעל. וממילא תבין ותדע הטעם מה שנתגלה זה בימינו למטה… בדורות ראשונים כשהיה לומד דבר כזה בזוהר הקדוש, לא היה דבר כזה לפלא בעיניו לתמוה איך נהיה כזאת, שנקלט הדבר שעשיתי ועלה למעלה ואני לא אדע דבר מזה. כי היה עניין האמונה במה שכתוב בספרים, ובפרט בזוהר הקדוש, חזק מאוד. אבל עתה בעוונותינו הרבים שנעשה עניין האמונה רפה, ואם לא היה רואה דבר זה בעיניו היה לפניו דבר זה לתימהון. לכן נתן לנו ה’ יתברך עניין זה בזמננו בעולם, שנהיה אנו, בני אדם חלושי דעת וחלושי כוח, יכולים למשוך על ידי טבע הבריאה התמונה מהאדם, אף שהוא בעצמו אינו יודע מזה דבר. ומעתה נוכל ממילא להבין בנקל שאדון הכול יתברך, הממציא את הבריאה גופא, יכול לעשות כל הנ”ל”.

כלומר, העובדה שאנחנו חיים בעידן כל כך מתועד, ממצלמות אבטחה במעגל סגור דרך מצלמה בכל סלולרי, לא מעידה שאנחנו מפותחים, אלא להפך, שהאמונה שלנו כל כך “רפה”, שצריך להמחיש ולהדגים לנו איך “עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”.

כמעט מאה שנה לפני שיהודים בארץ ישראל יתועדו כשהם צועקים ומרביצים במטוס או במלון, החפץ חיים מסביר את המשמעות של זה בעולם העליון: “למעלה בשמיים בכוח האלוקי יימצא שנצטיירה הפעולה ההיא בכל פרטיה ממש, וכגון שגונב מאיזה אדם, יש שם תמונת הנגנב והגנב, ואיך שתחב ידו בכיסו וגם באיזה מקום היה הדבר, כגון אם היה בחוץ לפני איזה בית, יש שם הרחוב והבית בתמונתו ממש, ולפני איזה פינה מהבית, או אם היה בתוך הבית גופא, יש שם בתמונה אצל איזה אבן מהבית או אצל איזה קורה היה הדבר. "וכשיבוא יום הדין וירצה להכחיש הדבר, יזעקו כל פמליה של מעלה עליו ויאמרו: ‘איך תרצה להכחיש דבר זה, הלוא אצל אבן וקורה זו ואצל חלון זה היית עומד אתה והנגנב, וזו תמונת בגדיך שהיית לבוש אז, ותמונת מעשיך בכל פרטיו’. וזהו שנמצא בדברי חז”ל שאומרים לו בשעת הדין: ‘עמוד והכר מעשיך’. וכשיתבונן האדם בזה העניין הנורא, צריך להזדעזע מפעולותיו שעושה בהסתר שלא כהוגן, בין בבין אדם למקום ובין בבין אדם לחברו, וחושב שיישארו בסתר. אבל לא כן הוא, כי לבסוף, לעולם הבא, יתפרסם הדבר לעיני הכול ויכוסה אז כלימה פניו”.

וואו. לפי החזון הטכנולוגי של החפץ חיים, שכאמור נכתב כבר בתחילת המאה הקודמת, כל החיים שלנו הם בעצם סרטון אחד ארוך, וכל השקה של דור חדש של סלולרי משוכלל רק נועדה להמחיש את זה יותר: “כל מה שאנו רואין שמתרבין יותר דברים כאלו, מזה נוכל להבין ולשפוט כמה נתקטנו במדרגה, עד שמן השמיים צריך להראות לנו אותות מופתיות על שורש אמונתנו הקדושה, מה שלפנים עד דורותינו אלה, בעת שהייתה אמונת ה’ ותורתו חזקה אצל כל אחד ואחד מבני ישראל, לא היה צריך לכל זה”.

מעניין מה זה אומר עלינו אם צריך לחשוף בפנינו, אחרי מאה שנה, דווקא בדור שלנו, גם סרטון נדיר של בעל ההסבר הזה בעצמו.

3) באותה מאה, 14 שנים אחרי שצולם הסרטון של החפץ חיים, יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר ‘אורות הקודש’ של הרב קוק. זה היה בשנת 1937 . והנה, גם פסקה מהאוצר הישן הזה, זוכה לצאת בימים אלה מחדש לאור עולם. אני מדבר על השיר “כנפי רוח”, שאם אתם לא מכירים – עוד תכירו. באחריות. “בן אדם, עלה למעלה עלה”, שרים תלמידי הישיבה לצעירים את מילותיו של הרב קוק יחד עם הזמר ביני לנדאו, בלחן הפשוט והכובש של אביגיל עמר (עוזיאל). "יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם – פן יכחשו בך. דרוש אותם, דרוש בן אדם, ויימצאו לך מיד".

אני משדר ברדיו לא מעט שנים, ואני לא זוכר היסטריה כזאת ביחס לשיר כלשהו. כבר אחרי ההשמעה הראשונה שלו ביקשו ממני מאזינים לקבל את השיר הזה למסיבות סיום, למסיבות סידור, לקורסים בצבא וגם לקבוצת תמיכה של נגמלים. לכולם השיר הזה נתן משמעות, אופטימיות ותקווה, והזכיר להם שיש להם כנפי רוח.

הרב מיכי יוספי התחיל אפילו לשיר אותו בשיעורים ובהתוועדויות שלו. "אני אגיד לך מה תפס אותי", הוא הסביר לי השבוע, “בהתחלה הרב קוק אומר שיש בנו פוטנציאל. אבל את זה אנחנו שומעים גם באסיפת הורים מהמורה. פוטנציאל יש לכולם. אלא שאחר כך הוא מגיע לנקודה מאוד נוקבת: אם נתכחש לכוחות שלנו, לעוצמה שיש בנו – הם יתכחשו אלינו. אי אפשר לוותר על כנפי הרוח. "לפעמים בן אדם רק רוצה לומר: ‘תן לי להיות רגיל ובינוני ושטחי. פשוט לחיות את החיים’, אבל לא, זה בלתי אפשרי. אתה חייב לממש את הייעוד שלך. אתה לא יכול להתעלם ממנו. ועוד דבר: יש לך כנפי רוח, אומר הרב קוק. לעוף זה לא אומר להגיע יותר מהר ממקום למקום, אלא להגביה עוף, כלומר לאמץ יכולת לראות את הדברים מלמעלה, מעבר לתודעה המצומצמת והמקומית שלנו. "לפעמים מאוד קשה לנו ביומיום, אבל אם משתמשים בכנפי הרוח שלנו ומסתכלים על המציאות במבט מלמעלה, מהגובה, הכול נראה אחרת”.

• הטור באדיבות עיתון 'בשבע'

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.