מה העיוורים רואים שאנחנו לא?

מה להביא לך מהתקרובת? שאלתי את העיוורת שלצדי בטבעיות. "מה שטעים. אני לא רואה מה יש", ענתה לי, והעלתה בתוכי תובנה מצמררת. מירי גפן בטור לחנוכה

בתיק הצד של מסלול חיי נמצאים "יהלומים" מיוחדים שרכשתי לעצמי בקצב שקשוקי גלגלי רכבת הזמן.

כותרת המשנה שהענקתי ליהלומים אלו נקראת בשם "מוטו". מוטו זה דרך חיים המרופדת בשטיח תובנות.

את התובנות הללו אינני רוכשת  ב"איביי" וגם לא בסיילים ששווים 50% בסופי עונה, אלא בחנות מיוחדת הנקראת תרחישי חיים אשר מזדמנות לנו בחיי השגרה שלנו.

בכל סיטואציה המזדמנת של חיי אני שואלת את עצמי: "מה כדאי לרכוש ממקרה זה או אחר".

כך מצאתי עצמי נוברת ב"תיק הצד" שלי בכדי למצוא  זיכרון יהלום תובנתי השמור מחג חנוכה דאשתקד.

נזכרתי בהזמנה למסיבת חנוכה שחברתי ערכה. שולחן ערוך בטוב טעם, שלל מאכלי גבינה שמצדיקות כל חטא קלוריות פיארו את השולחן בקריצה מפתה. עיצוב שולחן מפואר להפליא.

בסמוך אלי התיישבה עיוורת נחמדה. התפתחה שיחה מרתקת בינינו. היה לי מעניין ללא ספק. היכרות עם אנשים חדשים עם עומק מחשבתי תמיד ממגנטות אותי. ואז הגיע רגע שנצרב בליבי. היא ביקשה שאקריב לה מהאוכל המוגש על השולחן.

"ממה להביא לך"? שאלתי בטבעיות.

היא חייכה אלי וענתה: "תגישי לי משהו טעים. סומכת עלייך. אני לא רואה מה יש על השולחן".

חטפתי זבנג למחשבה, והבנתי שמי שבעצם עיוורת זו אני ולא היא.

היא ראתה את החיים אחרת ממה שאני ראיתי באותו רגע שבו העולם והסובב אותו נראה לי כה מובן מאליו.

ושוב התובנה הזו צפה בין מחשבותיי.

אמש האזנתי לשידור מרגש ברדיו "קול ברמה" מבית חינוך לעיוורים בירושלים. השדרן עמירם בן לולו שימח את העיוורים הלומדים שם. לא אתכחש לאמת, שדמעות הציפו את עיניי כשהאזנתי לשידור.

העיוורים פיזזו בריקוד סוער על רקע השיר "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה נמצא ה' יתברך" ושוב המחשבה אודות עיוורוננו הציפה אותי. על ההתעלמות השגרתית שלנו במסווה "הכל מובן מאליו".

אלו אשר זגוגיות של עלטה עוטפות אישוני עיניהם, רואים את החיים בצילינדר חד ומדויק יותר מעינינו הסומות באור יום.

השיגרה מהווה משחק תעתוע בנו, ומונעת מאתנו לראות את החיים באור נכון ובלתי מובן מאליו.

לאחר שהקשבתי לשידור המרגש הזה בו העיוורים הודו לסובביהם על הטוב המורעף עליהם, החלטתי גם אני הקטנה להמשיך עם חיזוק הראייה הנכונה הזו. כך מצאתי עצמי נוסעת לבית לוינשטיין ברעננה ומוחא כף יחד עם השוהים במקום לקול צלילי האקורדיון של המתנדבים שבאו לשמח את החולים.

פני החולים זרחו מאושר למרות שהם כבולים לכסא הגלגלים שלהם. הם אולי משותקים בגפיהם, אך ליבם זועק הערכה לחיים, ושמחה גדולה הציפה פניהם. ושוב הדמעות חנקו בתוכי על עיוורון יומיומי על המובן מאליו העוטף אותנו.

"באנו חושך לגרש בידנו אור ואש" הם שרו באושר. צלילים שעדיין מהדהדים בתוף אוזניי והביאוני לכתוב שורות אלו בכדי שיחקקו כתזכורת יומית על לוח ליבי ויצררו בתיק הצד של מסלול חיי.

על הניסים… ועל הפורקן ועל הגבורות.

חנוכה שמח לכולנו.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.