מה הרגיז את הבעל? • איך האיר הרבי מלעלוב? • סיפור לשבת מאת: יוסף מוקיר שבת

ליל שבת קודש, אורות השבת זהרו ברקיע ונסכו על העיר אוירה נינוחה של קדושת השבת, רחובותיה השוקקים של בני ברק היו עתה כשוממים ולא נראתה בהם נפש חיה, בשעה זו הסבו תושביה בביתם סביב שולחנות ערוכים בבשר ודגים וכל מטעמים, נותנים קולם בשיר וזמר לכבוד שבת מלכתא.

באחד הבתים, עמדו על השולחן ערוכים ומוכנים מאכלי השבת ערבים ומהבילים, מצפים לבני הבית שישבו להתענג עליהם, אלא שהאווירה העכורה ששררה בבית הותירה אותם מבוישים ונכלמים. מן הבית בקעו קולות סוערים ורמים שהפרו את שלוות השבת.

זה שבתות אחדים, שחפצה נפשו של בעל הבית, לראות את נרות השבת הזוהרים עומדים במרכז שולחן השבת שבסלון ביתו, אלא שזוגתו דעתה לא נוחה מכך ומסרבת לבצע את מבוקשו, את נרותיה ממשיכה היא להדליק במטבח כהרגלה.

בשבת זו, קודם לכתו לתפילת קבלת שבת, עשה מעשה והניח את מגש הנרות על שולחן האוכל, סמוך ובטוח בליבו, שכאשר יחזור, ימצא את הנרות עומדים על מקומם, אולם עתה כששב מבית התפילה, בעומדו על פתח ביתו, גילה לתדהמתו, שבשעה שעזב את הבית, נטלה זוגתו את נרות השבת, והעבירה אותם אל המטבח.

סומק עז הציף את פניו, כאן לא יכול היה יותר להבליג, ללא מחשבה פרץ בגערות רמות על זוגתו ושפך על ראשה עברת זעמו, סערת רוחו לא שככה, ובגודל כעסו קם ויצא את הבית בטריקה.
שעות ארוכות סבב האיש ברחובות העיר סר וזועף, צעד ללא מטרה ככל שנשאוהו רגליו, לפתע הבחין כי רגליו עומדות סמוך לבית מדרשו של הרבי מלעלוב. מחשבה הבזיקה במוחו – "הן בין כה וכה, מסתובב אני בחוסר מעש ואין בכוונתי לשוב הלילה אל ביתי, הבה ואכנס לבית המדרש, לפחות אשתתף בשולחנו של הרבי מלעלוב".

בבית המדרש פנימה נאספו ציבור גדול של חסידים והמתינו בדריכות לבואו של הרבי, בינתיים העבירו את זמנם, מי בשניים מקרא ומי ברש"י, מי בגמרא ומי בספרי חסידות, והנה עבר רחש לחש בין הנאספים, דמותו של הרבי עמדה על הסף, פניו בוהקים באור של שבת לבוש שיראין של לבן ומראהו כמלאך אלוקים, הכל הביטו בהדרת פניו הקדושות והס הושלך באולם, הרבי פסע אל ראש השולחן ופתח בקול רווי געגועים, מרטיט ומרגש, בזמר "שלום עליכם".

אוירה נעלית של קדושה שרתה במקום, קהל החסידים נדחקו צפופים סביב השולחן הטהור, עוקבים בדחילו ורחימו אחר תנועותיו של הרבי, ומטים אוזניהם לשמוע קול זמרתו.
זה עתה סיים הרבי את ניגון הזמר, עומד לערוך את הקידוש. דומיה כבידה תלויה באויר, פניו אפפו שרעפים וליבו יוקד שלהבת אש, לפתע פוקח הרבי את עיניו העצומות ומביט נכחו, סוקר את הנוכחים, עד שנתקלו עיניו באברך העומד מן הצד ובאצבעו החווה לעברו שיתקרב הלום.
זוחל ורועד ניגש האיש ועמד לפניו בראש מושפל, מצפה לאמרי פיו. הרבי גחן לעברו ושאלו חרישית: "האם יודע מר, מפני מה מדליקים נרות של שבת?…"

כאן חש האיש כמו האדמה נשמטת מתחת רגליו ופיו נאלם בדומיה. "נרות שבת – המשיך הרבי ואמר – באו כדי להשרות שלום בית… הייתכן איפוא, שנרות אלו שמטרתן להשכין שלום בית, יביאו חלילה את ההפך?…"

קהל הנוכחים הביטו במחזה משתאים, אינם קולטים בדעתם מה שח הרבי, אולם האיש נראה כובש פניו בקרקע, דברי הרבי דקרו את לבו כחץ. בראש מורכן סב אל הפתח ופנה לשוב אל ביתו . (מהספר "משה איש האלוקים")

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.