יהודייה שנישאה לערבי במונולוג מזעזע – סיפור חיים כואב

יעל (שם בדוי) מספרת את סיפור חייה הקשה והכואב על היכרותה עם בחור ערבי והנישואים עמו, ואיך נחלצה מידיו האכזריות בזכות ארגון "יד לאחים", יעל משחזרת את ההתדרדרות הכמעט בלתי נמנעת למקום האבוד בו הייתה. ילדותה הקשה, הבריחה לכפר שלו, על ההשפלות, המכות והפחד על חייה וחיי ילדיה, עד שהחליטה לברוח משם כדי להציל את עצמה.

תחילת הסיפור: "בבית שבו גדלתי לא קיבלתי מעולם חום ואהבה אבי התעמר בי והכה אותי, סבלתי מדיסלקציה ותמיד השפילו אותי. אמרו לי שאני אפס ולא שווה כלום. מה שהיה חשוב לאמא שלי הוא שאנקה, אכבס ואעזור בטיפול בילדים הקטנים בבית".
אף אחד לא עזר לה בביה"ס: "פעם אחת היועצת בבית ספר שאלה למה יש לי סימנים כחולים על הרגליים. אמרתי לה שאבא שלי הרביץ לי עם כבל. היא הזמינה משטרה, הגשתי תלונה ועצרו אותו, אבל די מהר הוא שוחרר ושום דבר לא השתנה".

"לא ידעתי לקרוא או לכתוב. בבית שלי לאף אחד לא היה אכפת אם אני לומדת או לא. הרגשתי שאני סתם מחממת שם את הכיסא, ופשוט הפסקתי לבוא", עד שכאן היא מתארת את הרגעים של האושר המדומה כשהערבי הכירה: "הלכתי עם חברה שלי לים, הגיעו שני בחורים והתיישבו לידינו. הם צחקו איתנו, קנו לנו סיגריות, קנו לנו אוכל. היה כיף, לראשונה בחיי הרגשתי שמצאתי מישהו שבאמת אוהב אותי ורוצה אותי. היינו יוצאים יחד, מבלים. היה לי טוב".

אמי שקלטה את המתרחש פשוט גירשה אותי מהבית, עד שהחבר הערבי לקח אותי תחת חסותו, אבל בתחילה הוא היה מאוד נחמד אליי, עד שהחל למנוע ממני להתחבר עם חברות יהודיות, ואף הרביץ לי קלות, הוא היה נותן לי כאפות קטנות כאלו, סטירה פה סטירה שם.

לצערי נולדו לי כמה ילדים ממנו, ההתנהגות שלו הלכה ונהייתה יותר גרועה ואכזרית, הוא היה מכה אותי ואת הילדים באכזריות עד שהחלטתי למצוא דרך איך להימלט ממנו, יום אחד ראתה באקראי את מס' הטלפון של יד לאחים והיא כמובן חייגה אליהם, בעקבות השיחה עם נציגת 'יד לאחים', היה לה סוף סוף קורטוב של תקווה. הובטח לה כי יחלצו אותה מהכפר בתוך כמה ימים, והיא התבקשה להתנהל בינתיים כרגיל, כדי לא לעורר חשד.

על החילוץ היא מספרת: "התחלתי להכין מסמכים. ארזתי בתיק את פנקסי החיסונים של הילדים, קצת תמונות ילדות שלהם, בגדים חמים. החבאתי את התיקים מתחת למיטה. אבל משום מה, דווקא באותו היום שבו הייתי אמורה לעזוב, הוא החליט שהוא רוצה לעשות שינוי בבית, להזיז רהיטים. בתי הגדולה שידעה על התיקים, אמרה לו שהיא צריכה ללמוד למבחנים, שאמא עייפה, ביקשה שאולי ההזזה תידחה למחר. בתגובה הוא קילל אותה וזרק לכיוון שלה מאפרה מזכוכית. ואז אמרתי די. התקשרתי בסתר ל'יד לאחים' ואמרתי 'עכשיו אתם באים'. הם הבטיחו שיגיעו למחרת בבוקר.

"קמתי בבוקר, הכנתי ארוחת בוקר לילדים, ופתאום לראשונה מזה המון זמן, הוא החליט שהוא יושב לאכול איתנו. הילדה התחילה לרעוד. אמרתי בלב שעכשיו הכול בידי אלוקים. רק הוא יודע אם נצליח לצאת משם. בעלי שתה כוס תה, ואז רצה שאבוא איתו לאמא שלו. ביקשתי כמה דקות, אמרתי שאסיים לארגן את הילדים ואבוא. זרקתי את התיקים הארוזים דרך החלון, ואמרתי לילדים שייצאו רק עם הילקוטים, כמו בבוקר רגיל.

"אני יצאתי עם הקטנה, ופתאום דודה שלו מופיעה מולי. שאלה 'לאן?'. בשנייה עניתי שיש לקטנה חיסון. מזל שבאו לי מילים לפה. התקדמתי לעבר מקום המפגש עם המחלץ, ואז ראיתי את הבת הגדולה שלי מגיעה בריצה עם צעיף שמכסה לה את הראש, מנסה מרחוק לרמוז לי משהו. הסתבר שהיא ראתה בדרך את הדוד שלה, עטפה את הראש בצעיף והחלה לרוץ. גם אני התחלתי לרוץ, אבל במזל הוא לא עקב אחרינו. הגענו אל האוטו של המחלץ שחיכה לנו עם מנוע פועל. זרקנו את התיקים לתא המטען ופשוט ברחנו משם. רק אחרי עשרים דקות של נסיעה, שמנו לב שאפילו לא חגרנו חגורות בטיחות מרוב לחץ. הילדים היו בשוק. מתוחים מאוד".

בסיוע יד לאחים מצאו לה דירת מסתור, היא כמובן התלוננה על בעלה הערבי ועל כל מכות הרצח שחטפה ממנו היא והילדים, יעל קוראת לבנות ישראל אל תתפתו אחריהם, לא להאמין לכל אחד, לא להסכים לשתות עם כל אחד שמזמין אותה. לא להתפתות לכל מה שהם שופכים עלייך בהתחלה, כל המחמאות וכל המתנות. זה נחמד לרגע, אבל עלול להיגמר מאוד מאוד לא טוב. מי כמוני יודעת".

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. שלום ישראל, אני אודה לך אם תוכל לשתף אותי בפרטיה בכדי ליצור איתה קשר או להפנות אותי לסיפור דומה. תודה רבה.

    יובל |
    הגב