תמונות שבא לבכות

ממש מחריד לקרוא ביום השואה את סטטוס הפייסבוק של עמותת "שורשים של נתינה למען ניצולי השואה בישראל, בה מתארים בזעזוע את חיי ניצול שואה שחי בימינו היום אשר היה רופא למעלה מ-50 שנה ושימש את המדינה במסירות רבה.

וכה נכתב: "אם תגיעו לביתו של ניצול השואה הזה, שאת שמו ביקש שלא להזכיר, הוא יכבד אתכם. הוא יקרא לכם "מר", או "גברת" לפני כל פעם שיזכיר את שמכם. הוא יחייך אליכם חיוך שבור, הוא ייתן לכם לדעת עליו כל מה שתבקשו.

התמונה שאתם רואים לא צולמה על סט של אף סרט הוליוודי, היא לא לקוחה מאף שכונת מצוקה, היא לא נוצרה באף תוכנת פוטושופ. התמונה הזו לקוחה מביתו של ניצול שואה. כאן, בישראל, מלפני פחות מחודש.

קיבלנו קריאה בבקשה לעזור לאותו ניצול. אמרו לנו שיש כזה, לא בשדרות, או ירוחם. אלא בהרצליה. וזה מוזר, בכל פעם שאני שומע "הרצליה", אני כמעט לא יכול לנתק את השם שלה מ"פיתוח". ממוצע שכר של 9430 שקל, יותר מהממוצע הארצי. תמיד אני רואה בדמיוני את וילות הפאר שברחוב גלי תכלת, או לפחות וילות שלא היו מביישות אף אחד מאיתנו.

כשהגעתי לביתו, הרגשתי שאני חוזר אחורה בזמן, לשנים שבהן בכלל לא הייתי חי. מישהו אמר תקופת הצנע? מישהו אמר קום המדינה? הניצול אמר אחרת, מילים שחדרו לי ללב כמו סכין, והחלו מסתובבות וקורעות אותו במהירות. "אתה יודע, מר שגב", הוא אמר לי, "בגטו התנאים היו יותר טובים".

אז זה לא פלא שהתחלתי לבכות כמו ילד קטן, מיד אחרי שיצאתי מהבית שלו. הריח? לא לא, אי אפשר להריח את זה. נחנקתי. אפילו קצת הקאתי, תסלחו לי. זבובים בכל מקום, נבלות בכל חדר. עכברים, חתולים, you name it. וזה לא שמדובר באיש שהיה מקרה סעד קשה לאורך השנים. הוא פשוט בודד. וזה מה שהבדידות עושה לאנשים. במיוחד כשכבר אין להם כוח.

הוא רופא בהכשרתו, עבד במשך חמישים שנה במקצוע הזה. איך הגיע למצב הזה? אולי כי לא משלמים בארץ שכר ראוי לרופאים, אבל זה כבר לדיון אחר. מה שהכי מעצבן אותי, הוא לא רק שרשויות הרווחה התעלמו ממנו. כי למען האמת – העיריה לא התעלמה ממנו. היא דווקא לקחה את המקרה שלו ברצינות רבה, ואז שלחה לו מכתב.

"הבית שלך הוא מפגע סביבתי, ותיאלץ לעזוב אותו", כתבו לו. כן, יש עורכת דין, וכן, יש עדים, וכן, יש רצון להישאר בנכס ששייך לו, ושחובתה המוסרית של המדינה להשקיע קצת פחות מ750 אלף שקל בניקיון בית ראש הממשלה, וקצת יותר בניקיון בתי הניצולים. וזה נושא לדיון הזה, אבל מה יעזור לנו לדון בו ככה סתם?

הרי יש עכשיו צו פינוי בהשהייה של בית משפט, ויש עכשיו מלחמה ברשויות, ויש עמותות למען ניצולי שואה שלא בדיוק הצליחו לעזור לו. אולי לא כל כך ניסו.

הפוסט הזה שאני כותב לכם הוא מקרה קלאסה להדגשה בעמוד הזה, אבל אני מניח שזה לא יקרה, כי אני שותל כאן, ודווקא לא באופן סמוי, "פרסומת", אם זה מה שקוראים לזה, של העמותה שבה אני מתנדב.

אנחנו צריכים כמה דברים, ואנחנו נשמח אם תעזרו לנו בהם: אנחנו צריכים מתנדבים לנקות את הבית הזה, אנחנו צריכים מתנדבים לנהל את הפרויקט, השגנו הכל: מטבח חדש, ריצוף, אמבטיה, סניטריה, תאורה, מפסקי חשמל, צבע, טיח – הכל. באמת. עכשיו אנחנו צריכים אנשים מקצוע שיבואו ויעזרו לנו. אנשים שיודעים לעשות את העבודות האלה. חוץ מלהדביק רובה, שזו עבודה של ילד בן 12, אני לא יודע לשפץ, לצערי.

בסוף החודש הזה אני מתכוון להתייצב בבית המשפט, בדיון שלו, ולומר לשופט שני דברים: ראשית, זו תעודת עניות חמורה למדינה ולדגל שאתם מייצגים, שככה אתם זורקים אדם שאין לו, לכלבים. שנית, כי לי ברור שאתם, המדינה, לא תעזרו לו- העמותה לקחה על עצמה לעזור לו. אז תן לנו רשות, לעשות את מה שאתה צריך לעשות בעצמך: לעזור לניצול שואה שצריך את העזרה שלנו. תן לנו רשות, אם לא אכפת לך, להחזיר לו את הבית שלו. כי זה שלו, לא שלך. זה שלו, לא של המדינה. וזו זכותו לחיות, כמו בן אדם, ולא כמו זבל של עיריית הרצליה.

אז בואו, קחו חלק, הצטרפו אלינו, זה יהיה אינטנסיבי, זה ייחל לקראת סוף החודש, וזה הולך להיות פרויקט שלא ישכחו כאן לדורות. וכן, זה לא יהיה הפרויקט היחידי, וכן, אנחנו נמשיך ונעשה למען ניצולי השואה את מה שהממשלה שלנו פשוט לא רוצה לעשות: אנחנו נעזור להם".כל מילה מיותרת.

"אל תשליכני לעת זיקנה!"

הבעיה שלו היא בעיה של הרבה קשישים בודדים בארץ.

תמונות מחדרי ביתו מאתר הפייסבוק של העמותה:

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.