מיומנה של גברת B: חופשה בחו״ל עם המשפחה

אני נגד חופשה בחו״ל. תמיד זלזלתי בשיחות האלה בהן הוחלף מידע על: באיזה חו״ל הייתם השנה? עשיתם סקי? נסעתם עם הילדים? זה היה נדמה באזני כנובורישי משהו…עד שזה קרה גם לי

 

אני נגד חופשה בחו״ל. תמיד זלזלתי בשיחות האלה בהן הוחלף מידע על: באיזה חו״ל הייתם השנה? עשיתם סקי? נסעתם עם הילדים?

זה היה נדמה באזני כנובורישי משהו…

עד שזה קרה גם לי. בעלי החל במכבש לחצים שכלל בין השאר: ״בטרם הגוזלים מתחתנים נעשה טיול מגבש יחד״. ״במקום שהגדולים יתפתו וירצו לנסוע עם חברים ניסע כולנו יחד״. ״חו״ל זו התנתקות אמיתית מהעבודה״.

בקיצור, נכנעתי. זה היה בשנה שעברה. ארזנו את ילדינו עם חצי בית בערך וגלינו לעיירה נידחת באוסטריה. ככלל, אמרתי לבעלי, ידוע שעשיו שונא ליעקב ולכן, השבעתי אותו שלא יעז להסיר את כובע המצחיה הצחור מעל ראשו לבל יזהונו כיהודים. וכך, מוסווים לחלוטין הפצענו בעיירה ציורית ובעודנו פורקים את הכבודה אל תוך הבית, עובר מוסווה נוסף וצועק לעברינו: ״מנחה בשש אחי״.

חמש דקות לקח לנו לקלוט שהעיירה נראית כמו השטיבל של בעלז. כאשר כל החסידים עם הפיאות, הציציות, הקפטן והגרטל חובשים כולם כובעי מצחיה לבנים להסוואה.

עת הפציעה השמש ביום למחרת נוכחנו שהגענו למקום הכי ירוק בתבל. כל-כך ירוק שאת האשפה שלהם הם מפצלים לשמונה פחים שונים. ואם בטעות זרקת את קרטון החלב לפח של ״קרטונים ממוחזרים יבשים בצבע מט״ לודוויג השכן האוסטרי מישיר אלייך מבט אנטישמי כזה שגורם לך לרצות לאכול את האוכל עם האריזות ודי.

בכל יום יצאנו לדהור על אטרקציה אחרת. פעם אומגה, פעם רכבת הרים ופעם דאון מעל הוואדי. ובכולם שמנו לב דבר מאד מעניין. האנשים שמפעילים את המתקנים הללו הם אנשים בגילאי ה 40-60 שלוקחים בכובד ראש רב את תפקידם. כה התבקשה ההשוואה למתקנים דומים בארץ בהם נערים שסיימו כיתה י׳ בהצטיינות מחברים אותך לרתמות בין שמים לארץ ומשחררים אותך לחופשי.

כל אחר צהריים היינו צועדים לעבר הירקן השכונתי ובשעה חמש בדיוק היה יוצא פראנץ להשקות את עציצי הפרחים בחלונו. וזה, אחרי שבמשך כל הבוקר זרזפו השמים טיפות מים חיים. אבל לא זה מה שישבור לפראנץ את סדר היום המדוייק שלו.

בכל ערב היינו יושבים על הגזוזטרא, ובוהים בהר שממול.

במרכז ההר בקרחת יער קטנה עמדה לה בקתה בודדה. אשר בכל ערב הפכה לאור קטן ומנצנץ. כל כך בודדה היתה הבקתה, שאם בעל הבית היה חוטף התקף לב, הכי פשוט היה לאישתו לצאת לחצר ולהתחיל לחפור.

כל יום שעבר בעיירה האוסטרית חידד לנו את התחושה שיש משהו בחיים של הגוי שמרגיש חסר תכלית. השגרה המונוטונית, ההתעסקות בחי בצומח ובדומם עד כדי הפרדת האשפה למצב צבירתה הקדום גורמת לך להרים גבה ולתהות בשביל מה הוא חי? למה הוא שואף?

איך לעמוד על צמרת עץ במשך 40 שנה ולשלח אנשים לריחוף באומגה מרגיש לו כהגשמה עצמית?

וכאן, מחלחלת בך ההבנה שהשילוב של קיום המצוות שמקדשות אותך עם קיום אותן פעולות בהמיות אותן עושה הגוי. ממנפות אותך, מחדדות אותך מיחדות אותך ומצדיקות את הענקת התואר ״עם סגולה״.

 

כי ליהודי יש את הזיק המיוחד הזה בעיניים. את היכולת להסתדר בכל מקום ובכל מצב. לזהות את אחיו היהודים ולחבור למניין. ומניין זה כח, כח של קבוצה, וקבוצה זו הנחה. אתם מבינים את הראש? בארץ אולי לא היינו אומרים שלום אחד לשני. היינו מוצאים כבר סיבה להתנכר להתנכל ולא לסבול אחד את השני. אבל בחו״ל? אנחנו אחים. אנחנו נעלוץ לכל משמע עברית גם אם לא תקנית. אנחנו לא נבחל בקבלת ונתינת עצות מכל יהודי שניפגוש כי אחים אנחנו.

ובתחושת התעלות שכזו, בתום עשרה ימי חופשה שהגיעו לקיצם מהר מידי. ארזנו את חפצינו. נפרדנו לשלום מבית העץ החביב בו נפשנו. ועזבנו את העיירה. לא לפני שזרקנו שוב את האשפה אותה צברנו במשך שלושה ימים תמימים, בפח הענק של המתנ״ס השכונתי. הפח אליו נזרקה האשפה של כל היהודים בעיירה – ללא הבדל דג, גזע ומיץ.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.