מירי יצאה לחפש אהבה – ומצאה

ט"ו באב, יום ששקול בקדושתו כנגד יום הכיפורים, הפך להיות "חג האהבה" בתרבות הישראלית. מה זאת אהבה? מה חיפשו בנות ירושלים בכרמים? מה מספרת הגמרא על דבריהן של הנשים היפות, המיוחסות והמכוערות? ובכלל, האם אפשר למצוא אהבה?

 

לפני כמה שנים הוצאתי את הספר הראשון שלי בסדרת הספרים על פרשיות השבוע בזווית נשית. ספר הראשון, פרי ביכורי, הכיל ארבעים וחמש נקודות מבט נשיות על ארבעים וחמש פרשיות שבוע, מבט מזווית אקטואלית המנכיחה את הפרשה בחיי היומיום.

הספר הוא ספר נשי במלוא המובן. מרגיש, מתחבט, מתלבט, בודק את עצמו, מפנה זרקור למשפחתיות, מפשפש במערכות יחסים, וכמובן חותר לשזור את החוטים לכיוון של קרבה אל ה' יתברך.

אחרי שבועות ארוכים של התלבטויות (בכל זאת אישה…) סביב רשימת שמות עשירה, החלטתי לקרוא לספר 'פרשה באהבה'.

ויצאנו לדרך.

פרשה באהבה התקבל באהבה אצל נשים שאינן שומרות תורה ומצוות, לעת עתה. כאשר ניסיתי לשווקו בחנויות הספרים החרדיות, קהל היעד העיקרי לכאורה של ספר על פרשות השבוע, נהדפתי במבוכה: "אהבה?", גמגמו לי, "אהם, לא בבית ספרנו"…

לא הבנתי מה רע באהבה.

הם הסבירו…: "אהבה? בהקשר עם פרשת השבוע? ועוד בזווית  נ ש י ת ? יצאת מדעתך או מה?"

למרות ההסבר המפורט, לא הבנתי מה לא יהודי באהבה. למה "אצלנו" לא מדברים על אהבה. מדוע לא מזכירים אותה

יצאתי לבדוק מה היא.

רגע, על אהבת ה' מותר כן לדבר "אצלנו" או שגם זה חסוי? את שיר השירים מותר ללמוד, או שצריך לצנזר את תוכנו?

הלכתי לבדוק.

 

כולנו שוות – לא רק חיצונית!

יום חמשה עשר באב קיבל את הכינוי חג האהבה. לא קשה לנחש מי נתן לו את השם הזה. אבל היי, היום הפך לעוד הזדמנות עבורנו, הנשים, לקבל מתנות. אז כדאי שנשתוק. לא?

בטח שכן. תמיד טוב שנשתוק… ועכשיו ברצינות, היום המיוחד הזה שנופל בליל ירח מלא, מחייב אותנו להתעמת פנים מול פנים עם המושג אהבה.

זה לא דבר של מה בכך.

היום הזה – ט"ו באב – הוא יום מיוחד בחיי העם. שישה אירועים בעלי משקל לאומי רב אירעו בו (מסכת תענית לא א). במסגרת אחד האירועים, היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים. הנשים תופסות ביום זה מקום חשוב. הן בכל זאת עיקר הבית, עקרת הבית.

בנות ירושלים היו מתקשטות ביום זה למטרות נישואין ובניית עוד בית נאמן בישראל. הבנות היו יוצאות בבגדי לבן שאולים. כל אחת הייתה שואלת מחברתה את הבגד הלבן שלה, גם העשירות שאלו בגדים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה, וכולן הלכו בלבן, כדי ליצור שוויון חברתי מוחלט בין הבנות המתמודדות על לב הבחורים.

בגמרא כתוב שבת מלך הייתה שואלת מבת כוהן גדול, בת כהן מבת סגן, בת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט. כל אחת שואלת מחברה שמצויה במעמד נמוך משלה. ההיגיון הוא שאף אחת לא רוצה לבייש את חברתה, ולכן היא שואלת בגדים פחות יפים מאלה שיכלה לרכוש לעצמה.

נסו לדמיין את זה בעידן התחרותי של היום…

 

מורשה חתימה

מספרת הגמרא: "יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין אישה אלא ליופי. מיוחסות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה לפי שאין אישה אלא לבנים; מכוערות שבהן מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים".

נעזוב לרגע את הכרמים והמחולות – הרבי מליובאוויטש מסביר שגם בנישואין בין בורא העולם ועם ישראל קיימים שלושה סוגי "כלות"… נשמות ישראל כוללות נשמות "יפהפיות", "מיוחסות" ו"מכוערות". ממש כך.

ולכולן יש סיכוי, בדיוק כמו שם בכרמים שכל אחת קיבלה את הסיכוי שלה. לכל אישה, לכל נשמה, יש תרומה ייחודית משלה ליחסים עם הקב"ה.

ישנו מנהג שמיום ט"ו באב כבר מתחילים לאחל ברכת כתיבה וחתימה טובה. יש למנהג מקור גם במזלו של החודש, מזל אריה. ראשי תיבות של המילה אריה הם: אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, הושענא רבה.

כלומר, כבר בחודש מנחם-אב נרמזים כל הליכי החתימה הטובה מתחילתם ועד סופם המושלם.

אמצעו של החודש, היום החמשה עשר, הוא היום העוצמתי ביותר שלו, המוגדר כיום שבו "קיימא סיהרא באשלמותה (=הלבנה עומדת במילואה). ומי נמשל ללבנה? עם ישראל.

 

דבר הנשמות

ריקודי הבנות בכרמים דווקא ביום זה, כאשר כל בת מקבל סיכוי שווה לאהבה, מסמל ממד פנימי בטיב הקשר בין נשמות ישראל לקדוש ברוך הוא, המתעצם ביום זה לקראת השנה החדשה הנראית כבר באופק.

בנות ירושלים כולן – היפהפיות, המיוחסות, המכוערות – מסמלות את קריאת נשמות ישראל כולן לבחיר לבן, הקב"ה.

היפהפיות הן הנשמות שמצליחות להשיג השגות רוחניות. הן מעוררות את אהבתן הטבעית ואף הוסיפו בה משלהן. אלו נשמות הצדיקים הקוראות לבורא העולם: אין אישה אלא ליופי! קח אותנו ככלתך. אנו יפות, הגשמנו את הפוטנציאל שלנו.

הנשמות ה"מיוחסות" אומרות לעומת זאת: אין אנו יכולות להציג אהבה מושלמת אליך כמו של היפהפיות. בידינו רק ייחוסנו, האהבה לה' שיש בלב כל איש מישראל בלי הבט על מעמדו ומצבו, אותה אהבה שקיבלנו בירושה מאבותינו. אך זכור נא חתננו כי "אין אישה אלא לבנים".

החשוב ביותר אלו התוצאות, ובמבחן התוצאה – קיום המצוות המעשיות – אנו בדיוק כמו אחיותינו היפהפיות. אולי אין לנו אהבה עוצמתית וחודרת לב כמו זו שלהן, אך אם תיקח אותנו ככלה, נמלא את רצונך ונקיים את מצוותיך.

והמכוערות – אותן נשמות ריקות וחסרות, שאין בהן אהבה משלהן, ואשר גם האהבה שקיבלו מאבותיהן נסתרת ונעלמת תחת שכבות של אדישות, הן קוראות לחתן המיועד, לבורא העולמים: קחו מקחכם לשם שמים! "עשה למענך אם לא למעננו".

ריבונו של עולם, אל תביט על המראה החיצוני. כי אתה יודע להביט מעבר – פנימה. בתוך תוכו של כל יהודי. "בנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולתן", אומרת הגמרא. הכיעור שלנו הוא חיצוני לחלוטין, לא זה מה שאנחנו באמת, אלא רק מה שנכפה עלינו בשל הגלות הרוחנית בה אנו שרויים.

קח אותנו אליך! אולי אנו מכוערות מבחוץ, אך אנו יכולים להיות יפהפיות מבפנים, תסתכל על הפנימיות שלנו.

אכן, יצאתי לחפש אהבה ומצאתי אותה. ועוד איך מצאתי.

ואתן, אחיותיי היקרות?

http://www.miri-mychoice.co.il/

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.