"מי ששתק יסבול צער גידול בנים"

מסופר על החתם סופר שפעם אחת נכנס לפניו אדם מכוער מאוד. והנה חלק מהתלמידים שאלו ודרשו בשלומו בכבוד, חלק עמדו בצד והתביישו לגשת אליו, וחלק עמדו וצחקו שלא ראו אדם מכוער כזה מימיהם. שמע זאת החתם סופר ויצא החוצה ואמר: "מי שאמר שלום לאותו אדם יהיה גדול בתורה ויהיה לו דור ישרים מבורך {החת"ס לתלמידיו}

אנו עומדים השבת לקראת יום המר והנמהר יום חורבן בית המקדש תשעה באב. והנה המגילה הנקראת ביום זה היא מגילת "איכה" ע"ש הפסוק שפותח את המגילה "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם". והנה בפרשת השבוע אנו מוצאים הקבלה למגילת איכה כאשר משה רבנו מכנס את עם ישראל לפני פטירתו ואומר להם דברים קשים כגידים ותוכחות בכדי ליישרם לדרך העולה אל ה', הוא אומר להם מילים המזכירות לנו את מגילת "איכה" – "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" ומובא במדרש רבה (איכה א') "שְׁלשָׁה נִתְנַבְּאוּ בְּלָשׁוֹן אֵיכָה, משֶׁה, יְשַׁעְיָה, וְיִרְמְיָה. משֶׁה אָמַר (דברים א, יב): אֵיכָה אֶשָֹּׂא לְבַדִּי וגו'. יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה א, כא): אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" משל לאשה חשובה שהיו לה שלושה רעים. אחד ראה אותה כשהייתה בשלום ושלווה עם בעלה, השני ראה אותה כשמרדה בו, והשלישי ראה אותה כאשר גירש אותה והייתה בשפלותה.- כך כאשר משה רבנו ראה בכבודם של ישראל אמר כיצד אוכל לשאת את העם הנכבד הזה עלי. לעומתו ישעיה הנביא ראה אותם כמרדו באלוקים ולכן אמר בהשתוממות "איכה הייתה ציון לאשה מופקרת", ולעומתם ירמיה ראה אותם כאשר גירש אלוקים את ישראל מארצו ולכן קונן "איכה ישבה לבדה העיר הגדולה"- שהיו 24 רחובות גדולים בירושלים ובכל רחוב 24 סמטאות רחבות. ובכל סמטא 24 שווקים. ובכל שוק 24 שוקים קטנים. ובכל שוק קטן 24 חצרות ובכל חצר 24 בתים. וכל חצר וחצר הייתה מוציאה אנשים כפליים כיוצאי מצרים. {ולפי המדרש הזה המגילה הזאת נכתבה אחר חורבן בית המקדש וכמובא בהמשך המדרש, אולם יש דעה שכתב ירמיה את המגילה ומסרה לתלמידו ברוך בן נריה לפני החורבן בימי יהויקים מלך יהודה, וזאת כדי שיחזור בתשובה}.

אנו צריכים להתבונן בדברי משה רבנו מדוע טען שנית שאינו יכול לשאת את העם הזה והרי לפני כן טען "לא אוכל לבדי שאת אתכם"? על שאלה זו השיב בעל "ילקוט מעם לועז" שכוונת משה רבנו להוכיח אותם על עוולות שנעשו בעניני בין אדם לחברו. א. "טרחכם"- כאשר אחד ראה שעומד להפסיד בדין תורה, היה מטריח את משה ואומר "אני אביא עוד עדים…" ועוד היה טוען "אני רוצה שיוסיפו עוד דיינים…" כאילו שמשה רבנו לא דיין כשר עבורו. ב. "משאכם"- היו בכם אנשים עזי פנים שלא התביישו לבייש אותי "שאם הייתי משכים בבוקר מוקדם לדין תורה, היו אומרים "בטח אשתו האכילה אותו מרורות וציפה שתזרח השמש כדי לברוח מביתו" ואם הייתי מגיע מאוחר היו אומרים: "מי יודע אילו מזימות הוא תכנן עם אשתו עלי ולכן הגיע מאוחר" ואת כל אלו הייתי מוכן לסבול. ג. "וריבכם"- שאתם אנשים שאוהבים ריב ומחלוקות.

ובימים אלו אנו צריכים להתעורר שעל הדברים הללו נחרב הבית השני ולא נבנה עד כה על שנאה בחינם שנאה כה מיותרת שהיה אפשר לפתור אותה בקלות אבל אנשים העדיפו לבייש אחד את השני בעוה"ר ולהיות אנשי ריב ומחלוקת. וכמו בסיפור שכל ילד וילדה מכירים על קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים, על שבייש אותו בעל הסעודה לעיני כולם, וגם על זה שבר קמצא היה מוכן לשלם כסף על כל הסעודה והעיקר שלא לבקש סליחה… {מהרב שלמה לונישטיין שליט"א}

מסופר על החתם סופר שפעם אחת נכנס לפניו אדם מכוער מאוד. והנה חלק מהתלמידים שאלו ודרשו בשלומו בכבוד, חלק עמדו בצד והתביישו לגשת אליו, וחלק עמדו וצחקו שלא ראו אדם מכוער כזה מימיהם. שמע זאת החתם סופר ויצא החוצה ואמר: "מי שאמר שלום לאותו אדם יהיה גדול בתורה ויהיה לו דור ישרים מבורך…, מי ששתק יסבול צער גידול בנים…, אך מי שצחק וביזה לא תהיה תקווה לאחריתו…"- מבהיל מאוד…!

הרב יאשיהו פינטו שליט"א {שה' ירפאהו רפואה שלימה במהרה} מביא בספרו "חזון יאשיהו" דברים מזעזעים על שנאת חינם- המקובל הגדול ר' חיים ויטאל כותב בספר "שערי קדושה" מדוע שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם? ומבאר שמי ששונא את חברו בלי סיבה הוא כמו ששונא את האלוקים שבראו… וזו לשונו: "והנה שונא כביכול להקדוש ברוך הוא על שברא אותו, והנה כולנו בנים לה' אלקינו, ושונא את אברהם יצחק ויעקב שיצא מהם זה. והנה כל הנשמות נאחזות בשם יתברך וצורך גבוה הם, אשר בהם יתפאר ואיך תשנאהו…" ואמרו רבותינו ז"ל (יומא דף ט' ע"ב) בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעוון שנאת חנם ולא נתארך הקץ ולא נעלם אלא לסיבת שנאת חנם, ולא עוד, ששאר העבירות אינו עובר עליהם אלא בשעתם אבל שנאת חנם בלב, היא תמיד, ובכל רגע עובר על לא תשנא, ובטול מצות עשה (ויקרא י"ח י"ט) ואהבת לרעך כמוך, ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו (תו"כ פ' קדושים) שזה כלל גדול שבתורה שכולה תלויה בה…- דברים מזעזים כל לב עד אשר הזהיר ר' חיים פלאג'י בספרו "תוכחת חיים" אשר מצווה לכל בעלי המוסר שיוכיחו בתוך קהל ועדה על העוון החמור הזה שבעבורו נחרב הבית בעוונות הרבים…

קוראים יקרים! אנא! הצילו נפשכם ונפש בני משפחתכם והרחיקו מעליכם את הנגע הרע הזה ששמו "שנאת חינם" שלא לדבר על שנאה בין בני הזוג שהורסת את נפשם וכ"ש את נפש הילדים המסכנים. כל זוג שחושב חלילה להתגרש {בלי הוראת היתר ודי למבין!} שיחשוב אלף פעמים לפני שעושה את הצעד הזה שעליו אמרו "מזבח מוריד דמעות" וביאר מוהרא"ש מיבניאל זצ"ל שהסיבה שהמזבח מוריד דמעות משום שאומר "וכי לא מספיק הקרבנות שהקרבתם עלי ועכשיו אתם רוצים להקריב את ילדכם בגלל מניעים של כבוד ואגו"…" {ומי שחושב על כך חלילה שיראה בקונטרס "למה להתגרש?! – שכתב אוי לו לאדם שיש לו חלק בשבירת בית של אדם מישראל, ואם היו בני אדם יודעים מעלת המציל זוג שלא יתגרשו היה עוסק בכך כל חייו וזכותו גדולה בשמיים…, ועוד עי' "בגן השלום" פרק עשירי}וכדאי ללכת ליעוץ זוגי ולפתור את כל הבעיות. אך גם אם אדם בשלום עם אשתו וילדיו, אך בחוץ הוא איש ריב ומדון, ע"ז נאמר במסכת כלה – "בעוון שנאת חינם, אשתו מפלת נפלים ומריבה רבה בתוך ביתו ובניו ובנותיו מתים רח"ל כשהם קטנים… ה' יצילנו! השבת דיברנו על שנאת חינם -סור מרע! ובעזה"י בל"נ נכתוב על אהבת חינם בעלון הבא. {סליחה על הדברים הקשים!} ה' יזכנו להתרחק מהשנאה המיותרת ולדבוק באהבת חינם וע"י כן נזכה לבניין בית המקדש במהרה ונראה בנחמת ציון בברכת שבת שלום ומבורך וגאולה שלימה!- אלירן אליהו נגארי
סיפור מדהים:

"והאבן מצפה לשוב למקומה"- ציפיה לבנין בית המקדש

בבוקר אחד של אותו חודש אלול בשנת תרע"ג , היה זה בירושלים שלפני המלחמה, הופיע ד"ר שמידט – הקונסול הכללי של הקיסר ווילהלם בירושלים אצל ד"ר משה וואלך- מנהל בית החולים המיתולוגי "שערי צדק". בידו אחז חבילה קטנה ארוזה בקפידה רבה. ד"ר שמידט הניח את החבילה על השולחן, ושכולו נרגש ונפעם פתח ואמר:
"ידידי היקר הבאתי לך תשורה מופלאה, הצלת את חיי ילדי ממות בטוח, לא מצאתי דרך נאה יותר להביע את רחשי תודתי"
מנהל בית החולים, ד"ר משה וואלך שכבר רגיל היה בתשורות מעין אלו, התיר את קשר האריזה ולעינו התגלתה אבן קטנה מסותת להפליא. "זו אבן קדושה מן המקום המקודש ביותר לבני אמונתך"- נאם בפאתוס ד"ר שמידט. מעברו השני ולפנים מהצד הפונה אל בית המקדש, קיבלתי אותה במתנה מארכיאולוג הולנדי שעסק בחפירות בתחום הר הבית. אבן קטנה זו נפלה {או הוצאה בכוונה תחילה} קח נא ד"ר וואלך את האבן והשאר אותה אצלך למזכרת.
שנים נקפו, ד"ר וואלך המשיך לעמוד על משמרתו למען תושבי ירושלים, והנה ביום ד' בשבת, י"ח לחודש ניסן של שנת התר"ץ, זכה ד"ר וואלך להכניס תינוק בבריתו של אברהם אבינו ע"ה בשכונת בתי מחסה שמעבר לחומות העיר, ומיד נחפז לשוב למשמרתו בבית החולים שערי צדק. בדרכו לבית החולים נעצר ד"ר וואלך בכותל המערבי כדי לשפוך צקון לחשו בתפילה, כפי שהיה רגיל. בעודו שקוע בתפילה והנה לפתע נופלת עליו אבן ממרומים, והאבן הזאת פוגעת בו. "חוצפתם של השאבאב עוברת כל גבול" חשב בליבו ד"ר וואלך. הוא הרים את האבן הניחה בכיסו ואץ אל ידידו ויועצו העסקן רב הפעלים לתורה וחסד- ד"ר מרדכי בוקסבוים. "יש ללמד לקח אחת ולתמיד את הפרחחים הללו" התפרץ ד"ר וואלך לעברו של בוקסבוים. בוקסבוים מצידו יצר קשר מיד עם המשטרה הבריטית , שם נמסר לו מפי המפקדים כי "אכן הספקנו לחקור את הענין, ומצאנו כי לא ערבים יידו את האבן הזאת, אלא הרוח עשתה זאת מאליה". למשמע הדברים עמד ד"ר וואלך לצאת אל בית ידידו, אך לפתע נעצר ואמר לבוקסבוים: "בא נא איתי לבית החולים, חפץ אני להראותך דבר מה. בוקסבוים נעתר לבקשתו והשנים צעדו יחדיו לעבר בית החולים "שערי צדק".
כשהגיעו לבית החולים, נפנה ד"ר וואלך לחדרו , שם פתח את מגירתו והראה לו את האבן הארכיאולוגית שאותה קיבל מהקונסול הכללי של הקיסר ווילהלם. ד"ר וואלך הניח את האבן הקדושה לפניו ואמר לו: "מרדכי! אני חושב שאולי כל זה בא לי כמסר מלמעלה , בשל שהחזקתי בביתי אבן קדושה כזו שנלקחה מהמקום המקודש לעם ישראל. גדולה הייתה יראת שמיים של השניים, ומכיון שכן הם לקחו את האבן ועלו לביתו של המרא דאתרא, רבה של ירושלים באותם הימים, הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל לשאול ולשמוע בדעת תורה כדת מה לעשות. כשהוא נרגש, הניח ד"ר וואלך את האבן על שולחנו של הגרי"ח זוננפלד, ובטרם הספיק להוציא הגה מפיו, אמר לו הגרי"ח : "עס שמעקט מיט קדושה" {ריח של קדושה נודף מהאבן הזאת}. אחרי ששמע הגרי"ח את הפרטים, אמר לאורחיו החשובים: "מותר לכם להחזיק באבן, ואין בכך משום מעילה בקודש". ואח"כ הוסיף הגרי"ח וברך אותם: "יהי רצון שנזכה כולנו להכנס בטהרה לחצר המקדש, ואז נחזיר את האבן למקומה"…
חלפו השנים פרצה מלחמת הקוממיות. ירושלים נותרה בידי הערבים , ובאותו ט' באב נמנעו תושבי ירושלים מלגשת אל הכותל המערבי להתפלל את תפילות היום ולקונן כמנהגם על חורבן הבית. הלך ד"ר מרדכי בוקסבוים אצל ידידו הישיש ד"ר וואלך, ויחד העלו השניים זכרונות ונאנחו על שבי הכותל בידי הישמעלים. לפתע זינק ד"ר וואלך ממקומו, ניגש לארון הספרים שבסלון ביתו, משם הוציא בידים רועדות את האבן ואמר לידידו: "מרדכי! הנה נא זקנתי ולא אדע יום מותי, מי יודע אם אזכה להתגשמות הברכה של הגרי"ח. קח נא את האבן אולי תזכה אתה, או אולי צאצאיך יזכו לחיות עד ביאת גואל צדק ויחזירו את האבן למקומה".
וכך מידי תשעה באב, אחר אמירת הקינות, נהג ד"ר בוקסבוים להוציא את האבן, להתבונן בה ולהיזכר בערגה בבית הקדוש. אף הוא לא זכה לראות הבית בבנינו. בנו הרב יוסף בוקסבוים זצ"ל – מייסד המכון התורני "מכון ירושלים" שהניק לארון הספרים היהודי עשרות רבות של ספרי קודש נגדולי ומאורי האומה, נהג אף הוא מידי שנה בשנה בליל תשעה באב להוציא את האבן ולערוג בליבו לבניין הבית. ואף הוא לא זכה לברכתו של הצדיק הירושלמי הגרי"ח זצ"ל להשיב את האבן למקומה. ועדיין מצפים ומאמינים אנו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושם נעבוד לפניו באהבה ויראה, כימי עולם וכשנים קדמוניות… אמן ואמן!

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.