מכתב אישי מרגש למורל, בעקבות מעצרו של מחמוד / שיפי חריטן

שיפי חריטן במכתב אכפתי ומרגש: לא אושיט אצבע ואסנן "אמרתי לך". גם לא אשפוט אותך. רק אומר לך, שאולי קיבלת הזדמנות לראות כעת תמונה יותר רחבה. אולי עכשיו יהיה לך טריגר לקום, לאסוף את עצמך ולחזור הביתה

היי מורל

את לא מכירה אותי, אבל כנראה שאני מכירה אותך קצת. למעשה, קשה לקרוא לזה היכרות, כי אני לא מכירה אותך אישית, את האופי שלך, מה עברת כל השנים, באיזה שביל של החיים הלכת, ועם אלו ניסיונות התמודדת. דבר אחד אני יודעת, הוא שנקלעת, כנראה בעל כרחך, לסיטואציה הכי מוזרה בעולם, אולי גם מפחידה. כזו שהופכת את היום שאמור להיות מאושר בחייך, ליום קשה ומעיק.

אני מסתכלת על התמונות שלך ככלה, ואני שואלת את עצמי: "האם היא שמחה"? "האם הויתור העצום הזה שעשתה, ויתור על משפחה, ויתור על לאום, ויתור על האני העצמי שלה, שווה את האושר שמחכה לה מעבר לטבעת"?

כשהייתי בת 18, נישאתי לבעלי. הוריי התנגדו תחילה למהלך, בעיקר משום שבעיניהם הייתי צעירה. הם גם ידעו כמה תוכניות לעתיד היו לי, כמו לימודים ועבודה. רצה אלוקים ויצא הפוך מכל התכנונים, אבל אני זוכרת את התקופה של המלחמות. כעבור תקופה, כשהכירו אותו קצת יותר טוב, הבינו שמדובר בבחור טוב, הגון, ישר, בעל מידות, מסור ומפרנס, ומהר מאוד אהבו אותו כמו בן. אז אפשר לומר שהסוף שלי היה שמח. מאז נולדו לי שלושה ילדים שיהיו בריאים, ומרגע בו הפכתי לאמא, הרגשתי שאני מצליחה סוף סוף להבין את מה שההורים שלי הרגישו, אז, באותה תקופה כשלא רצו שאצא לבדי לחיי נישואין. הרגשתי את הדאגה, את הפחד, את הרצון לגונן, לחבק, ורציתי להגיד להם תודה. תודה שניסיתם, אפילו שלא הצלחתם. תודה שניסיתם, אפילו שלכאורה התברר שלא צדקתם. תודה שניסיתם, אפילו שאתם יודעים שכל מה שקורה בעולם – מסובב מאת אלוקים. אבל תודה, כי דאגתם לי. אני בטוחה שאם הם היו חושבים שזה מהלך של אסון, הם היו מונעים ממני בכל דרך את היציאה מהבית. ורק היום אני יכולה לומר תודה, על הידיעה שזה מה שהיה קורה.

והנה, אני שוב חוזרת לתמונה שלך. רואה בחורה צעירה, בודדה, מוקפת במשפחה זרה, משפחה שהקשר שלה אל העם שלך, מורל, הוא קשר של כאב, שנאה, של תהום פעורה, של ריחוק, של מוות, של טרגדיה. ואני חושבת לעצמי, מה יקרה ביום שאחרי? מי יגלה שלסיפור שלך היה סוף טוב? מי יגלה שזכית וכולם יחבקו אותך ואת בעלך?

אני יודעת שלא תמיד קל לנו להבין מה שאחרים אומרים לנו, וגם לך לא היה עוזר לשמוע על היחס של בעלים ערבים לנשים שלהם אחרי החתונה, כי היית שבויה. שבויה בקסם החיזור, הרעפת האהבה, ההגזמה שבכינויי החיבה שכנראה היתה כל כך חסרה לך, מילוי החוסר שמכל מני סיבות, שאינני יודעת, לא סופקו לך אצל אבא ואמא. לכן, מורל, את האמת היית צריכה ללמוד בעצמך. אולי אם הייתי יודעת שטוב לך, ואת מאושרת, הייתי אומרת ניחא. אבל בואי לא נתכחש לכותרות החדשות שזועקות. באמת? סוחר סמים? אני בטוחה שלא ידעת על כך מאומה, וגם לו ידעת, כפי שכתבתי, היית שבויה, אבל קשה לי להאמין שבחורה היתה עוזבת כל כך הרבה ומקריבה, רק כדי להינשא לאדם שאפילו לא בטוח יחיה איתך באותו בית, אם ישפט למאסר.

תגידי לי שכל אדם יכול היה לעשות זאת, גם יהודי, ואני אומר לך שאת צודקת. אבל אולי יהודי, עוד היה אפשר לנסות להחזיר לדרך הישר. אולי היה אפשר לקרב אותו, להצית בו ניצוץ אלוקי. אני לא יודעת עד כמה את מודעת להבדלים הרוחניים שבין יהודי לגוי, אבל בואי נגיד שזה משהו אחר.

אני לא רוצה לצער אותך. לא אושיט אצבע ואסנן "אמרתי לך". גם לא אשפוט אותך. אני רק אומר לך, שאולי קיבלת הזדמנות לראות תמונה יותר רחבה. אולי עכשיו יהיה לך טריגר לקום, לאסוף את עצמך, לחזור הביתה – לא לבית של ההורים, לבית של העם היהודי כולו, שעקב אחרייך בדאגה וחיכה לך. לעם שעדיין מאמין שאת ראויה לאהבה ולכבוד, ללדת ילדים יהודים, בנים לעם הנבחר. אהבה היא הרבה, אבל אדם שאוהב אותך, לא יסתכן בפשע וישאיר אותך לבד בבית.

אני לא יודעת מה עובר לך בראש, אני לא יודעת מה את חושבת. אבל כתבתי לך מה שאני חושבת, ומה שעובר לי בראש. כתבתי לך מה שהלב שלי מרגיש, ואני מקווה שהוא ייפתח כדי להרגיש גם. בואי, תעלי את המוראל, כי מגיע לך, ומגיע לנו, וכי אני בטוחה שאפשר.

שיפי חריטן, הידברות

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.