נאורות בחזקת התורה / דב שליין

"הם מובילים קמפיינים נגד המגזר החרדי. רוקדים בנשף הצביעות, את ריקוד 'המה יפית', בניצוחם של שונאי דת באשר הם, במודע או שלא". דב שליין, מבטיח כי דווקא השנה, יקיים את מנהג הכפרות בהידור רב:

מעטים המנהגים היהודיים שאני מקיים בהידור. מעטים מאוד. מיום עומדי על דעתי, הייתי חפיפניק. אם לדייק, עוד טרם לידתי, ראו חפיפניק. אני מדמיין את אימא שואלת, תחת קרני האולטרא: "זה בן או בת"?! ואת הרופא מנופף ידו בביטול, -אה, חפיפניק- מדמיין ומצחיק את עצמי כל פעם מחדש.

אך במנהג הכפרות, ובפרט השנה, אין לי שום כוונה לחפף. בהידור ובאדיקות, ביראה ובחמלה רבה, אגש אל התרנגול, אניף אותו מעל לראשי, אומר בכוונה מלאה את הפסוקים. עם ה"לשם יחוד": "זה כפרתי. זה תמורתי. זה חליפתי. זה התרנגול ילך למיתה ואני אכנס ואלך לחיים טובים וארוכים". אסיים ואביט בתיעוב, בכל מי שיעז לנהוג בו באכזריות או בשאר העופות.

בתיעוב עמוק. זהה לחלוטין, לבוז שאני חש כלפי החרדים או החרדיות הניאו-חדשים בגרוש. 'בעלי המהפכה הפוטוגנית'-
כך אני קורא לזה.

נשים, יוצאות המגזר החרדי, לעתים, ליטאיות או חסידיות, לפעמים, סתם כופרות, שמנצלות את העובדה שגברים הם עם רדוד ושפל, עם מטומטם. או גברים רדודים ושפלים שמיד מצטרפים למאבק בתקווה לזכות למבט, למילה אחת מאותה אישיות "נערצת".

בקיצור, הולכים הם ומובילים קמפיינים נגד המגזר החרדי. רוקדים בנשף הצביעות, את ריקוד 'המה יפית' בניצוחם של שונאי דת באשר הם. במודע או שלא. וסביר להניח שלא.

את הסיבות והתירוצים תשאירו להם. בשם החמלה, בשם הנאורות. אותה חמלה שלא תהיה להם, כאשר מישהו רק ינסה לגנוב מהם חניה. אותה נאורות שלא נתנה להם, את האפשרות לבחור בין מודרניזציה וקידמה לשנאה. אותה נאורות שלא נתנה להם להבדיל בין כשלים טכניים להכללה גסה. בין חמלה לשימלה. אותה נאורות שגרמה להם לחשוב שיש להם איזושהי בעלות על החמלה. אותה חמלה שלא עמדה לנגד עיניהם כאשר הכאיבו לבני משפחותיהם. לבשר מבשרם. לעצם מעצמותיהם.

ואל תספרו לי אתם, אני יודע בדיוק כמה כואב ופוצע למשפחה, לאבא ולאימא שלהם המקום שבו הם נמצאים. אני פה איתם, לצערי הרב, בעניין הזה. אז באים ועוקרים מנהג ישראל.

אין לי מושג מה מקור המנהג.
רק זאת אני יודע, שלמחרת הקמפיין הראשוני, בהיות הבוקר, ארגונים אתאיסטים, מקרב יוצאים בשאלה מוצהרים (לא אלה החרדים הניאו-ניאו-חדשים, שנשארים לכרסם מבפנים), הפיצו את הקמפיין הזה בלהט.

כאמור, בראש מורם, בקומה זקופה אלך ואחפש לי מוקד שבו מתקיים מנהג הכפרות, ואומר בקול: " בני אדם יושבי חושך וצלמוות אסירי עני וברזל".

ואכוון. אכוון עליהם. עלינו. על כל העולם הזה שתמיד, אבל תמיד מוצא קרבן.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.