מסר נוקב להורים: "זה מה שקרה לי כשאבי לחץ עליי" – מונולוג אישי שרץ ברשת

שלום, שמי יהודה (שם בדוי) ואני מרגיש שהגיע הזמן שאספר את הסיפור שלי. הוא יושב לי על הלב כבר הרבה זמן.

כשהייתי בן שנתיים אמי התגרשה מאבי הביולוגי והתחתנה שוב עם אבי המאמץ והוא נהפך לאבי בלי שרציתי בכך. אבי המאמץ היה בן אדם שכל חפצו ומאודו היה שהילד שלו יצא גדול הדור, או לכל הפחות תלמיד חכם השולט בכל מכמני התורה וסודותיה.

כאן מתחילה משאת סבל שלא אוכל לתאר במילים. מגיל קטן אני זוכר את החפירות: "יהודל'ה, תביא חומש לשולחן (בארוחת צהריים כל יום) ותספר לנו מה למדת בחיידר". ולא עזרו לי הטענות שאני רוצה לבנות עכשיו מגדל מלגו. הסיוט נמשך כשכל יום אבא דאג לדבר עם הרב'ה בחיידר לבדוק איך אני מתקדם ולמה אני לא ישיביש ומה שמעניין אותי זה משחק מכוניות. וכך המשכתי לגדול עם אבא שלא מבין למה אני רוצה לצאת בישיבה קטנה יומיים לצפון במקום לנצל כל רגע בישיבת בין הזמנים. גם כשגדלתי עוד קצת ועליתי לישיבה גדולה זה לא הפסיק. אבא הפך למיטרד ובא לבקר אותי בישיבה לא מעט פעמים והיה עושה לי בושות. תחביבי היה ציור ופעם אחת בסוף שבוע כשחזרתי הביתה לשבת חופשה ישבתי בשקט בחדר וציירתי לי להנאתי בעיפרון שחודד בסכין יפנית. ואז אבא הגיע."תגיד, לא חבל על הזמן שלך? הדקות האלה לא יחזרו לך! אני במקומך הייתי מנצל כל רגע בחיים!" באותו רגע הכול התפרץ לי בבת אחת: "דייייייייייייייי נמאסססס אבא תעזוב אותי אני רוצה כמה דקות לנוח מכל השבוע הזה. דייי!!". התוצאה לא איחרה לבוא. הייתה לי ירידה דרמטית לא היה לי חשק ללמוד ובעצם לכלום, והתחילה תקופת השנאה. וכשאני אומר שנאה אני מתכוון לשנאת כל דבר שקשור לחרדים. גם את הבעליבת שביקש ממני להשלים מניין שנאתי. את הבחורים החרדים בטרמפידה שנאתי. את הבחורים שלא מתגייסים שנאתי (אפי' שאני לא התגייסתי). עפתי מהישיבה במהירות ומצאתי את עצמי בדירת חרדים (!!!) רווקים בירושלים שמספרים שהם לומדים במיר.

כשאני מסתכל על זה היום אני לא מבין מה עבר לי בראש כשעשיתי מה שעשיתי, אבל פשוט הייתי צמא לטיפת חופש וניצלתי את זה בהגזמה. ישנתי ימים שלימים ובלילות הייתי מסתובב במדרחוב, וראיתי את כל הסרטים והסדרות הקיימים עלי אדמות. הגדילו לעשות חברי הדירה ששהפעילו סרטים ברצף כל השבת כשלטענתם אין איסור בזה.

הכעס של אבי עלי היה עצום אולם אני שמחתי, כי לפחות זה יגרום לו להתנתק ממני. אחרי הסתובבויות אין סופיות במדרחוב פגשתי בבחור נחמד שהחליט שאני אחלה גבר (מילים שלא שמעתי בחיים עלי) והחליט לסדר לי איזה מוסד. ת'אמת לא התנגדתי, משתי סיבות: א- לא היה לי כבר כסף לממן את עצמי. ב- הוא הבטיח שאני אוכל לעשות מה שאני רוצה וזה מה שחיפשתי כל חיי.
הגעתי למוסד- זה היה כמו מבנה ישן מסביבו היו כמה מבנים ארעיים וביניהם הסתובבו בחורים שונים. אחד עם נעלי ספורט לבנות ואחת שבלורית בגובה מטר מעטרת את ראשו. אבל גם באותה ישיבה מצאתי את עצמי רוב הזמן מתחת לשמיכת הפוך החמה. יום אחד התעוררתי ב12 בבוקר, שבעצם היה כבר צהרים עם כאב ראש מאובר שינה.מכירים את זה??? מקווה שלא. איזה בחור מהישיבה התיישב לידי. "איזה כיף בישיבה הזאת, הא? שאלתי". "לגמרי", הוא ענה.. "רוצה לשבת איתי כמה דקות?" הפרצוף שלו היה כ"כ מקסים ובגלל זה לא יכולתי לסרב ועניתי לו שבכיף. קמתי, נטלתי ידיים, ציחצחתי שינים, הנחתי תפילין, הכנתי קפה ומצאתי את עצמי יושב לידו בבית מדרש. "מה שמך?" שאלתי. "גבי", הוא ענה. "אתה לומד פה?". "לא, אני אחד מרבני הישיבה". "אה …יפה" גימגמתי. וככה מצאתי את עצמי מכסכס איתו ותוך כדי מסיים עוד סעיף ועוד סימן במשנה ברורה.

אני לא אלאה אתכם יותר מדי אבל התמגנטתי למקום ופשוט התמכרתי כולי לישיבה המקסימה הזו. החל מזיצים עם הראש ישיבה עד לימוד איתו עד השעות הקטנות של הלילה.
כיום אני נשוי עם ילדים. אפשר לקרוא לי חרדי חדש כי אני עובד, אבל בחיים אני לא אוותר על שיעור דף היומי בערב. חוצמיזה יש לי הוראת קבע…לישיבה שלי כמובן.

אט אט אבי קיבל אותי איך שאני והבין שעדיף את זה מכלום. אבי ואמי באו לבקר אותי בשבת האחרונה דיברתי עם אבי אל תוך הלילה בליל שבת הוא ביקש את סליחתי והבין שטעה. בכינו וצחקנו יחד. היום אני מרגיש שאין מחסום בינינו. היום כשאני מסתכל על סיפור חיי במבט בוגר ומפויס אני מבין שהטעות הכי גדולה שאבא שלי עשה הייתה להכריח אותי להיות צדיק ובכח ניסה "להאכיל" אותי בתורה.

אז זה הסיפור שלי. אתם יכולים לפרסם אותו ולהפנים את המסר לחנך בצורה נורמטיבית את הילד. בלי לחצים. לא יצא מזה כלום. אולי ההיפך, זה ייצור אצלו אנטיגוניזם. ובאשר לישיבות לשבבניקים, הן בהחלט מצילות חיים.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.