מצדיעות לניצולות: המיזם המרגש למען ניצולות השואה

מעצבת האופנה יעל שרעבי ממודיעין עילית, לקחת חלק בערב סטיילינג לניצולות שואה, ושמעה מהן על החוויות הקשות שהן עברו בילדותן. למרות הכל הן ניצחו ובנו משפחות, ילדים ונכדים וזכו להגיע לערב מרגש מלא שמחה ותחושת ביחד

יעל שרעבי היא מעצבת אופנה ובעלת סלון כלות. בת 42, נשואה ואם ל-5 ילדים.

האג'נדה שלה באופנה היא העצמת נשים דרך אומנות הלבוש. ההכרות העמוקה שלה עם עולם האופנה לדורותיו וסגנונותיו , והניואנסים הסקטוריאלים השונים, ובמקביל יכולת ההקשבה שלה לכלות/לקוחות ולסיפור שהן מביאות אליה לסטודיו (גם בלי מילים) מאפשר לה ליצור עבורן את הוואן פיס הייחודי להן.

יעל שרעבי נבחרה ביוזמתן של סיגל דראל ולימור כץ ליצור להוביל את פרוייקט "גיבורות היופי" שנערך השבוע לנשים שורדות שואה, כ-70 שורדות שנבחרו מכל רחבי הארץ הגיעו לארוע הגדול.

אירוע גיבורות היופי נערך השבוע שלושה ימים לפני יום השואה, במרכז וואהל באוניברסיטת בר אילן חלק כבוד, הוקרה, פינוקים ומתנות ל-70 שורדות שואה מ- 70 ערים ומועצות בישראל, כמספר שנות המדינה. האירוע המרגש שהתקיים בנוכחותם של שרת התרבות מירי רגב, שרים, חברי כנסת, ראשי ערים ומכובדים רבים נוספים, שם לראשונה את ניצולות השואה במרכז הבמה, לא רק בקונוטציה של סיפורי הזוועות מהעבר, אלא מזווית אופטימית של נשים גיבורות החוגגות ומהללות את החיים.

לצורך הפרויקט יצאה קריאה לגיוס סטייליסטיות מכל רחבי הארץ, על מנת להלביש את השורדות לקראת הטקס המרגש לכבודן.

יעל מחזיקה בתמונה של שרה פרי ואמא שלה – השיער הבהיר שלה הציל אותנו בשואה

ספרי לנו על החלטה שלך להשתתף בערב מרגש כזה?

ההחלטה היתה שלי מהמקום של אומנות, כאשר אני פוגשת אישה ואני צריכה להלביש אותה, מאוד מעניין אותי הרקע שלה, מה העיסוק שלה ואיזה סגנון לבוש היא אוהבת. וכשיש לך כזה אתגר ולהפגש עם סיפורים מרגשים מהחיים לקחתי את הפרוייקט והתחברתי אליו מאוד. יצרתי קשר ראשוני אישי מאוד עם הניצולות. שלושתן מגיבעתיים. למדתי על עיסוקיהן הפרטיים והציבוריים הרבים, על סגנון הלבוש האישי ועוד.

הקדשתי לכך לא מעט זמן,כדי ליצור אמון בסיסי,בו הן תאפשרנה לי "לחדור" לפרטיות שלהן,ולארון הבגדים שלהן.

והן שלושתן אכן, חיכו מאוד לבואי וגם אני-חיכיתי מאוד למפגש איתן.

נידברתי להיפגש עם שלושתן באותו יום, ואיפשרתי לכל פגישה זמן של שעתיים-שעתיים וחצי.

ידעתי שהן הולכות לשתף אותי בסיפור חייהן, עד כמה שיהיו מסוגלות וצרפתי אלי צלמת מקצועית לעבודת התיעוד –לא בלי לבקש את רשותן.

גלויה ששלח אביה של שרה פרי כשהיה בשואה

פגשתי את שרה פרי (79) – אחת מ7 ילדים בלבד שניצלו ממחנה מידאניק, והקטנה שבהם (גיל 4)

הרגשתי בסיפורה ,כאילו כל סיפורי השואה שקראתי עד היום,יוצאים מן הדפים וקמים למציאות חיה ,כאן איתה בחדר.

הרגשתי כאילו ידי אוחזות ממש בפיסות חיים,כשאחזתי בתמונה שלה עם אמה ז"ל ,בה ניתן לראות את צבע עינהן ושערן הבהיר-דבר שהציל אותן ממות.

או הגלויה האחרונה ששלח אליהן אביה לפני שנשלח למחנה עבודה ומאז היא כבר לא ראתה אותו יותר.

שושנה רשף (82) – שחזרה את הרגעים בהם הצבא הרוסי פקד עליהם לעזוב את הבית,וכל שהותר להם לשאת היו 50 ק"ג לנפש.

הרגשתי איך הכאב לופת את ליבי, כשתארה לי בדמעות, איך עמדה כילדה קטנה בתוך בלגאן האריזה החפוזה, כשהיא מחבקת את הדובי שלה, ואמא שלה מורה לה להשאיר אותו ולקחת כרית במקום-משום שהיא תשמש אותם יותר.

כאב כל-כך ישן, אבל כל כך מסמל את משמעות הפרידה שלה מכל מה שהיה מוכר ואהוב.

רותי בר אור (77) – הצעירה מבין הניצולות שלי, שיתפה אותי בין השאר, בסיפור על אביה שהיה חייט עילית, ובתור בעל אומנות-הוא נצרך לגרמנים,שהשתמשו בכישוריו לתיקון מדי הצבא שלהם.

במסירות ובאהבה הוא אסף שאריות בדים ויצר עבורה בובה,שאת שערה יצר מגרבי צמר צבאיות שפרם. (הבובה שבתמונה הינה בובה משוחזרת שהשתתפה בהצגת סיפור חייה).

מה היתה עבודה הסטיילינג שלך בפרוייקט?

עבודת הסטיילינג שעשיתי עבורן הייתה בהתאמה למבנה הגוף שלהן, סגנונן האישי וכדי שיראו מכובדות ובמיטבן בטקס.

מה שרציתי באמת היה להפוך אותן למלכות, ולכן-הבאתי מהסטודיו שלי כתרים עבורן והרגשתי את הצורך לשים להם כתר על הראש.

הן נשים אמיצות, והן נשים מדהימות, ושלושתן נשים מלאות עשיה, מלאות פעילות, שהרימו את עצמן למרכז העשייה הציבורית בכל מיני תחומים בחיים.

וחשבתי שזה הדבר שהכי הולם וראוי עבורן.

ביום הארוע הן היוו מוקד משיכה לקהל רב ולתקשורת שרצו להצטלם איתן.

רותי בר אור מספרת על משפחתה ליעל

מצאתי את עצמי מצלמת עבור אנשים את השורדות שלי (צוחקת..) יותר משהצטלמתי ותיעדתי את הרגעים המרגשים עבורי. אבל רציתי לאפשר להן ליהנות מרגעי הזוהר שכל כך מוכרים לי כמי שמתבוננת מהצד בכל כלה וכלה שלי שיוצאת אל דרך חיים חדשה. וידעתי שמתוך נתינת החינם הזאת-זכיתי אני – לא פחות מהן!

ניצולות השואה שהשתתפו, שגילן נע בין 80 ועד 105 התרגשו עד מאוד מתשומת הלב והאהבה שהופנו והורעפו עליהן מכל הכיוונים, עד שרבות מהן לא הצליחו לעצור את הדמעות ופרצו בבכי. חלקן כינו אירוע זה כ"מכונן" והביעו את שמחת ליבן כי לא היה מדובר בעוד טקס זיכרון העוסק אך ורק בזוועות העבר, אלא שם במרכז את הנשים שהן כיום, שעברו את התקופה החשוכה, הקימו משפחות, קריירות וחיים מלאי משמעות. לא אירוע שכולו עצב וזיכרון, אם כי כזה המלווה בחיוכים, שמחה ותחושת הביחד.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.