"היה חזק, עלה נושר שלי" / משה וולפסון בטור מרגש

בין תהייה, תפילה ותקווה גדולה שיחזור הביתה, כותבת אימא לבנה שנשר מהדרך, ומבקשת שהלוואי ולפחות "יהיה לו טוב":

בגיל שלש- כיפה, סידור, ודמעה,
עיניים נוצצות,
ציצית, ספר תורה,
ברכה של רב
ותלתלים של זהב.

בגיל חמש- מסיבה,
לא, אומר אבא, זו מצווה זו סעודה.
בגיל שבע אתה כבר סופר,
ערבתם, עשרתם את המלח,
אל תכבו את הנר.

וכשבלילה כאבה השן
שאלת: "אימא, אם ה' אותי אוהב,
אז למה הוא עושה לי כואב"?
היום אני כבר לא יודעת,
מי את מי יותר אוהב.

כבר ילד גדול, אבא אומר:
"מהיום לבית כנסת שלש תפילות בלי לחסר".
בחיי, אני מבטיחה, רציתי שעוד קצת תישן,
"רק ככה יצא ממנו משהו" אבא טען.
ילד קטן עם כובע גדול,
הייתי כל כך גאה
רציתי לבוא אחריך לישיבה.

רק ללמוד רצית
"אהיה רב", הבטחת.
אוי ילדי, איזו הבטחה…

ופתאום, העיניים, כבר לא אותו דבר,
התפילה, הברכות, הכל כל כך קר.
שקרים קטנים וגמגומים
אינך עייף, אינך חולה
אבל רואים שאתה צמא.

ספר לי, מי אותך חטף?
מה את נשמתך שרף?

האם עוד יש תקוה
שאראה אותך בחזרה?

עם כיפה כמו של פעם,
מדבר דברי תורה בטעם,
זה כבר לא יהיה מושלם,
אך לפחות, תהיה פה, בין כולם.

ספר לי, איפה טעיתי?
בעצם, אל תספר,
רק תחזור הביתה ומהר.
בעצם, אל תרוץ
רק שיהיה לך טוב שם בחוץ…

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. הורים יקרים -אל תוותרו על ילדכם העניקו חום ואהבה-בשלי לו מטעמים שאהב -ותראי שיחזור-אולי לא אותו דבר -אבל יחזור….

    תמר |
    הגב