משה יצחק לא שב מהקרב: סיפורו של חלל חרדי ממלחמת יום הכיפורים

מיוחד בקוקר: במלחמת יום הכיפורים נהרג חלל צה"ל משה יצחק טובל במוצב המזח, כשהוא קופץ על רימון שהושלך לעבר הלוחמים. טובל הציל את חבריו ושילם בחייו. אחותו ציפורה אוסטרוביצקי מבני ברק מספרת ללימור שטרן על הכאב שלא מרפה

"משה יצחק גילה אומץ לב, גדלות רוח ואחוות לוחמים", במילים אלו הוכתר חלל צה"ל משה יצחק טובל הי"ד שנהרג במלחמת יום הכיפורים וזכה לאחר מותו לצל"ש הרמטכ"ל. מאחורי המילים הללו עומד מעשה הגבורה ההירואי של טובל, תושב העיר רחובות שהציל את חבריו למוצב המזח כשקפץ על הרימון שהושלך לעברם ושילם על כך בחייו.

הכאב לא מרפה. ציפורה אוסטרוביצקי. (צילום: באדיבות המשפחה)
הכאב לא מרפה. ציפורה אוסטרוביצקי. (צילום: באדיבות המשפחה)

משה יצחק נולד בי"ט בחשוון תשי"ג ברחובות, בן למלכה ואליהו – שרידי שואה, יוצאי רומניה. הוא למד בתלמוד תורה ברחובות, בהמשך בישיבה לצעירים ברמות רמז שבחיפה, והיה בחור שהקסים את סביבתו, ידוע בטוב ליבו ואהבתו לזולת.

הוא נהרג במוצב המזח, שהותקף במלחמת יום הכיפורים על ידי כוחות של הצבא המצרי והיה נצור במשך שבוע. בעוד לוחמיו עמדו בגבורה להצילו עד אשר נכנעו ונפלו בשבי המצרי.

יחד עם עוד שלושה לוחמים נשלח משה יצחק לעמדה קיצונית במוצב, אשר בנפילתה אפשרה לאויב לחדור למוצב. הם נלחמו  נגד מספר רב של אנשי קומנדו מצריים. במהלך הקרב נזרק רימון לעמדה. ובהחלטה של רגע, במסירות נפש, נשכב משה יצחק על הרימון, ספג את הפיצוץ ונפצע אנושות. מאוחר יותר הוא נפטר מפצעיו וגופתו הובאה לקבר ישראל רק לאחר כ- 6 שנים. הוא נטמן בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.

המשפחה כואבת וזוכרת

אחותו ציפורה אוסטרוביצקי, מספרת בראיון לקוקר על האבידה הגדולה למשפחה, "משה יצחק היה טיפוס חייכן, חברותי, מוקף חברים, עוזר לחלשים ואהוב על כולם. אהב חזנות ושירה. הזיכרון המתוק ביותר שלי ממנו, הוא כאשר היה חוזר מן הצבא, מושיב אותי על ברכיו ושר לי, עד היום כשאני שומעת שירים ששר לי, הדמעות זולגות מאליהן והזיכרון צורב. חברו דוד ברויאר שהיה בשבי המצרי זמן רב, סיפר לאחר שהשתחרר כי שמע אותו אומר ברגעיו האחרונים 'אימא תתפללי על יצחק שלך, שיחיה, שלא ימות'".

משה יצחק טובל - באדיבות המשפחה (16)
אהב שירה וחזנות. משה יצחק הי"ד. (צילום: באדיבות המשפחה)

השכנים סיפרו כי בערב יום כיפור, קודם שיצא למוצב עבר בין כל השכנים וברך אותם בגמר חתימה טובה וביקש מהם שיתפללו בעדו שיהיה טוב ושיחזור בשלום הביתה. שתי התמונות האחרונות שצולם בהם מחייך בפנים מאירות, נשארו להם כזיכרון מאותו ערב יום כיפור הנורא, ממש קודם צאתו למלחמה ממנה לא שב".

רק לאחר 6 שנים, יצחק יחד עם  עוד 5 חיילים שנהרגו במוצב המזח, הגיעו לקבורה בישראל. "עברו עלינו 6 שנים קשות, שבהם לא היה לנו קבר שבו נוכל לבכות ו"להרגיש" את יקירנו".

בקרב בני המשפחה הכאב לא מרפה וגם הזיכרונות "הכאב שלנו הוא במשך כל השנה. אבל ביום הזיכרון אנחנו מרגישים משהו מיוחד כי בו מתייחדים עם כל חללי צה"ל. את זכר אחי הנצחנו בדרכים יהודיות, יש לנו ילדים שנקראו בשמו, בית כנסת לזכרו בשם "היכל משה יצחק", ספר תורה שכתבנו לזכרו, גמ"ח שהוקם לעילוי נשמתו ופרוכת שהוקדשה על ידי החייל דוד ברויאר לזכר 5 החללים במוצב המזח על ידי חברם שנשבע לעשות כן, אם יינצל מהמלחמה. בני המשפחה מכירים את הדוד מהסיפורים שלנו מן התמונות ותמיד אני אומרת להם כי הפסידו דוד מיוחד".

אני שואלת את ציפי על דעתה לגבי היום הזה של זיכרון והנצחה. ציפי נאנחת קלות ואומרת: "יום הזיכרון האמיתי הוא בי"א בתשרי בזמן שאחי נפל. יחד עם זאת, אנחנו צריכים לזכור את כל אלו שנפלו למען המדינה, בימים אחרים. צריך לכבד את היום ולא לזלזל באלו שכואבים אותו בדרכם, גם אם אינה מקובלת על כולנו. בזכות הנופלים אנו יושבים כאן היום. כל אחד בדרכו שלו, צריך ללמוד ולהתפלל שיצליחו".

צל"ש הרמטכ"ל על מעשה הגבורה. (צילום: באדיבות המשפחה)
צל"ש הרמטכ"ל על מעשה הגבורה. (צילום: באדיבות המשפחה)

 

כשאני שואלת אותה על הקושי ועל רגעי השבר, היא נזכרת באימא שהייתה עוסקת בעבודות יד כדי להדחיק את הכאב ובשאר הזמן מטפחת קיר זיכרון עם תמונותיו ועל אבא שהקרין חוזק כלפי חוץ אבל הכאב עשה שמות בליבו. "הרגעים הקשים ביותר הם בשמחות, כשהוא לא נמצא שם". למרות מרחק השנים לציפי קשה להמשיך, הזיכרונות והגעגועים מציפים אותה.

יחד עם משה יצחק נהרגו החיילים ששירתו עימו בפלוגה, משה דבורה, אלברט דאהן, יצחק מילס ויהודה פאקולה. ה' יקום דמם.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.