משיחי שלג

כמה פעמים שמעתם בשנה האחרונה על רב פלוני שמבטיח שהמשיח יגיע עד תאריך אלמוני? ואיך כל זה קשור לאכזבה של ילדי ירושלים?

הושענא רבא, עשרה בטבת, ט"ו בשבט, מוצאי ט"ו בשבט. יום שני ה-25 לינואר, יום שלישי ה-26 לינואר.

יודעים מה משותף לכל התאריכים האלו? ובכן, כולם ניתנו כתחזית, כדד-ליין וכזמן מסוגל.

התאריכים העבריים, הובטחו כזמן המדויק ביותר לביאת משיח צדקינו. ואלו הלועזיים ניבאו את הסערה האיומה שתשבית את כל מדינת ישראל. סערת השלג המדומה, כמובן.

שתי הנבואות, מיותר לציין, לא התקיימו. על אחת מהן צריך לומר; "לצערנו". תנחשו אתם על מי ניתן היה לוותר.

הטרנד החדש וההזוי הזה, שלא לומר, המטורף הזה, של 'תאריכי מזל' הניתנים חדשים לבקרים בשמם של תלמידי חכמים מופלגים, ובשמם של מנהיגי קהילות צדיקים, החל לצבור תאוצה ואש של ממש ברחוב החרדי, ולא רק.

בדידי הווה עובדא, ושבוע קודם לתענית עשרה בטבת נפגשתי באקראי עם יהודי תלמיד חכם, שזהרו פניו כזוהר הרקיע, והיו מאירות עיניו כשני יהלומים מלוטשים, שעומד היה ברחבת בית הכנסת לאחר תפילת ערבית, וכמעט שנשבע בנקיטת חפץ כי הוא כלי חמישי, איש מפי איש עד שר התורה רבי חיים קנייבסקי שליט"א שהבטיח, ממש כך, שעד עשרה בטבת שנה זו, יבוא המשיח. לא ברך, לא איחל, לא ייחל, לא קיווה, לא רמז. הבטיח מפורשות, כי המשיח יבוא, בכבודו, בעצמו ובחמורו.

ואני, מאמין בן מאמין שכמותי, יצאתי רועד מבית הכנסת, שעטתי ברכבי הבייתה, ניגשתי לארון הבגדים ומיששתי בשתי ידי את חליפת השבת האישית, זו שעמה אקבל פני משיח בעוד שבוע בדיוק. פעמיים בדקתי ומששתי, אם אינני טועה.

הוא לא בא, המשיח. הוא אפילו לא טלפן.

אני, לשם שינוי ובאורח פלא, לא הופתעתי. שלושה חודשים קודם לכן, כבר נסדקה תמימותי. חבר יקר, ואיש אמין בדרך כלל, נשבע לי בהבטחה (כי אסור להשבע על אמת, אתם יודעים) שהרב פלוני אלמוני נשבע אף הוא (בהבטחה, בהבטחה) כי במוצאי הושענא רבא, דקה לא אחר כך, יבוא המשיח בקול תרועה גדולה. אוי, איזה הושענא רבא הייתה לי, שלא תדעו.

בעצם, שתדעו ותזדככו. יום כיפור קטן, ממש כך.

אבל איזה מוצאי הושענא רבא היה לי? אוי וי זמיר.

ההרגשה האיומה הזאת, של אכזבת הנפש, כוחה לשבש הליכי משפט. האמינו לי, מניסיון. זו הרגשה קשה, ובלתי ניתנת להכלה. מה זאת אומרת לא בא? אבל הבטיחו בהן צדק. לך תסביר לעצמך בערב שמחת תורה, על כח הקירור של כלי שני ושלישי, כל שכן חמישי.

זאת הסיבה כאמור, שגם במוצאי התענית לא הופתעתי. רק כעסתי, נורא כעסתי. לא על אותו מגיד מישרים מופלא, ששמע את החבר שלו ששמע את החבר של החבר שלו, שחלם את רבי חיים קנייבסקי. לא עליו, הוא לא אשם בכלום. גם לא על עצמי, מותר לי להאמין לבן אדם מכובד שהולך עם עניבה גם ביום חול.

כעסתי על הטרנד, על ההכלה הפשוטה הזאת שלנו לרוחות נבואה שנזרקות ברחובות. חשבתם פעם למה זה תופס כל כך? איך זה יכול להיות שכבר יותר מאלפיים שנה הנבואות חוזרות ואפילו לא חורקות?

התשובה לכך היא פשוטה, מאד פשוטה.

אם הייתם בארץ בשבוע האחרון, מן הסתם תחזית מזג האוויר הייתה בראש מעיינכם. מכרים קרובים סיפרו לי, שקו הטלפון של הר"ר אורי בץ, ינצרהו צורו ויחיהו, שבק חי לכל ביריה וכמעט שלא ניתן היה להשיגו. העומס הבלתי נתפס על מערכת הקווים של נותני התחזיות בארץ, כמעט ושבר את השיא של עשרה בטבת ה'תשע"ד. שמחות נדחו, תושבים נעקרו מבתיהם, ילדים יצאו מכליהם והורים גרדו את פדחתם בציפייה אומללה לשלג שלגלג ולא בא. כאם סיסרא בשעתו, עמדו רבבות ירושלמים והצמידו אפם לזגוגית החלון בתקווה ובשברון לב לסירוגין.

השלג לא בא, הוא אפילו לא טלפן.

ובכל זאת, הם מאמינים ומייחלים, וקו הטלפון של ר' אורי לא יעמוד בעומס גם בפברואר 2017, וגם לא בהבטחה הבאה של חוזה במשקעים אחר.

הרצון, הציפייה, הכמיהה והתקווה, כוחם גדול עד למאד, גם להאמין למי שאכזב בפעם הקודמת.

יבדל השלג ממשיח צדקינו, ותבדל צפייה מצפייה, אבל רק האמונה האמיתית בת שנות דור, ורק הרצון האלמותי שלנו לחזות פני משיח צדקינו, הם שמריצים אותנו לארון הבגדים, בכל שמועה כזו או אחרת, וגורמים לנו לבדוק שוב ושוב אם חליפת השבת עודנה בתפארתה.

מנחם מן הוא עיתונאי ופובלציסט חרדי

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.