משל נוקב וחודר של המגיד מדובנא בשפת העם הממחיש למה אנו צמים בט' באב

זוג יקר ואהוב, נשואים שנים, אוהבים עד כלות, אך ילדים אין, מה לא עשו, רבנים, באבות, רופאים, סגולות, ח"י רוטל, תקוות ואכזבות, הכל. ככה במשך שנים, והנה לאחר 15 שנה נפקדת האם, ותהר. הרגשות גואות, סוף סוף יש בשביל מה לקום בבוקר, יש עתיד…

מגיעה עת הלידה וסימניה, נכנסים הזוג לבנין בית החולים, היא מוכנסת אחר כבוד לחדר הלידה, הוא יושב במסדרון מספיג מזמורי תהילים בדמעות, ממתין לאחות שתצא מחוייכת ותאמר 'ברקוביץ? מזל טוב! יש לך בן/בת'. אבל לא… ככל שמתמשך הזמן הוא מתחיל לדאוג, עוד רופא מובהל לחדר, עוד מכשירים מוכנסים עם אחיות חמורות סבר. מה קורה? הוא עוצר אחות ושואל- תגידי, הכל בסדר?

יוצא אליו רופא ואומר, שמע נא, מיסטר, המצב לא פשוט בכלל, רעלת הריון, משו מסובך פחד, זה או היא או הוא, אנחנו בעד להציל אותה ולוותר על העובר, רק תחתום לנו כאן וכאן, הוא מבקש רבע שעה לערב ת'אדמו"ר, את הראש ישיבה, משו, אבל לא, אין זמן, הוא מוכנס לחדר הלידה ושם האשה לוחשת לו, מוטי, אם אני חוזרת הביתה בלי הילד, עדיף שאשאר כאן… תצילו אותו, אני מוותרת על חיי, אבל בקשה אחת יש לי, כשיגדל, אני רוצה שתחדיר לו את העובדה שאת החיים שלי נתתי לו, היומולדת שלו הוא היארצייט שלי, שאת הקדיש יגיד עם רגש, עם כוונה מאחורי המילים… שידע להעריך, סה טו, יותר מזה אנ'לא מבקשת…

הלוייה היתה עמוסת אנשים, מי לא נפעם ודיבר על המסירות של האמא… מי לא בא לנחם, אוח, איזו אשה, איזו אמא… יגון, עצב, אבל מעל הכל התפעלות על אופן מותה.

ויגדל הנער, יתום… שובב כמו שאר בני גילו, ילד חן, אט אט קיבל צורה של עלם. בוקר לפני הבר-מצוה פונה אליו אביו ואומר לו: הסכת נא ילדי היחיד, דבר חשוב לי אליך —

אתה יודע שהיום בערב היארצייט של אמא, נכון? יום ההולדת שלך זהו יום הפטירה שלה, עכשיו בוא אני אספר לך משו, היא לא מתה סתם, היא נפטרה כדי שאתה תחיה. במותה ציוותה לך את החיים, אין לך מושג איזו אמא יכולה היתה להיות לך, איזו אשה מדהימה היא היתה בחייה, עכשיו ככה, לפני שנוטלים ידיים, עושים מעריב בפינת האולם, אתה תיגש לעמוד החזן, בחור'ל, ותכבד בקשה אחת של אמא ז"ל ושלי, תכוון במילות הקדיש, לאט, במתינות, זאת אמא שלך, אלו החיים שלך, צדיק'ל, תעשה לי את זה, רק את זה.

ומגיע הרגע, העלם עטור כובע חדש וחליפה שבתית ניגש לעמוד ו… 'תגדל ו'תקדש שמירבו', חאפ לאפ, סלט מילים, בלי לעצור רגע לנשום, כלום, כאילו הוא קורא טקסט מאיזו תווית מבצע של קוקה קולה.

האב לא יודע את נפשו… מחכה לסוף התפילה, ובפנים שטופות דמע הוא נשנק – שרוליק… אבל דיברנו, ביקשתי, הסברתי… מה כבר רציתי ממך, טיפת רגש? למה? למה? למה לא השתדלת?

אבא תקשיב, אני מת עליך, ואתה יודע את זה, אבל דחילק, את אמא לא הכרתי. את הקול שלה לא שמעתי, נכון שיש ממנה תמונה בסלון ומציבה בהר המנוחות, אבל מעבר לזה מה אני יכול לעשות? איך אתה רוצה שאסחט רגש? ממה? לא יודע מי זאת…

איי איי איי, עצוב, אומר המגיד מדובנא זה רק המשל…

אלוקים בשעת מבחן אמר יש לי 2 ברירות… או שאני גומר את העם הזה, או שאני מוריד לו את הבית, שופך חמתי על עצים ואבנים, אוקיי, אז אני מרחם עליו ומוותר על הבית, אבל בקשה אחת יש לי, יחידה… שביום היארצייט ידעו להעריך את הויתור, שאת המילים יגידו עם קצת רגש…

בואו לא נהיה ילדים בני 13… אה?

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.