משנכנס אדר מרבין בשמחה, האומנם?

אני נזכרת בילדותי כשנהגתי לספור את הימים שבאו לאחר ט"ו בשבט, כי ידעתי שהנה אוטוטו וראש חודש אדר בפתח, ומיד אחריו יגיע חג הפורים האהוב.

החנויות כבר הצטיידו בתחפושות ססגוניות וצבעוניות, אסתר המלכה, מרדכי היהודי, אפילו היו שם את אחשורוש ואת ושתי, כתרים של מלכים ומלכות, רובים וחרבות לציידים ואבירים, רעשנים גדולים וקטנים, רובי פיקות בשלושה גדלים שונים. אך במיוחד בלטו להן סלסילות משלוחי המנות, הסלסילות עם הנייר מילוי הצבעוני ולצידן, ניירות הצלופן המרשרשים בכל מיני צבעים.

ראש חודש אדר בבית ספרי היה כל כך מהנה, חיכינו בכיליון עיניים להרגיש גדולות רק פעם בשנה, למרוח אודם בשפתיים, צלליות בעיניים ,והרבה מאוד סומק ורדרד על הלחיים.  היו תמיד את אלו שהעזו לצייר או לעטר עם עיפרון איפור שחור איזה לב או שניים על הלחיים, ותמיד הרגשנו נפלא עם האיפור הישן של אמא שדאגה לשמור עבורנו את שאריות האודם והצלליות שכבר לא באו לה לידי שימוש.

אח"כ הגיעו להם ימי חג הפורים וכמו השיר… זהו חג גדול לילדים… במשך שנים חיפשה אותי אימי לאינדיאנית כי זו התחפושת שעברה בירושה מאחי הגדול, עם פאת צמה ארוכה והרבה נוצות צבעוניות על הראש. התחפושת חזרה על עצמה מידי שנה, בווריאציות שונות עד שגדלתי והתחפושת כבר לא התאימה למידותיי, כמובן שאז אחי הצעיר ירש אותה וזכה גם הוא להתחפש בה במשך כמה שנים עד שעברה לאח הקטן ממנו. ולמרות זאת, הרגשתי עם עצמי הכי טוב בעולם, כי בעצם כך כולנו גדלנו בפשטות ובלי תחרות!!

משלוחי המנות היו תמיד פרקטיים, קצת אוזני המן אפויות, קופסת שימורים ויין  אדום מתוק או מיץ ענבים, בסלסלת קש פשוטה עם נייר צלופן צבעוני או שקוף שעטף בפשטות את משלוחי המנות. כמה אהבנו לרוץ מדלת לדלת, ומשכן לשכן, כדי לקבל חצי שקל דמי פורים וברי המזל שבנינו קיבלו שקל אחד שלם (!) הרגשנו מליונרים והיינו מאושרים עד השמים.

עברו להן וחלפו אותן השנים… ואני בעצמי הפכתי לאמא לילדים… והנה ראש חודש אדר בפתח. הילדים שמחים וצוהלים, הגננות משקיעות ומחפשות את הילדים לאבטיחים, רופאים לנ-נח-נחים מקפצים, לטבחים, אפרוחים והיום גם נתקלתי בגננות שמחפשות תינוקות לשבלולים.

טיול קטן בחנויות מראה לי שאני ממש לא בענייניים, התחפושות של המלכים והאבירים הודחו והתחלפו להם בתחפושות של רבנים ואדמו"רים עכשווים, מלכות אסתר והכלות התחלפו בחיפושיות ודבורות, והכתרים הפכו לכובעים מכל הסוגים הצורות והגדלים. ומשלוחי המנות…… משלוחי המנות הפכו לענקיים ומפלצתיים! כבר אין משלוח ואין מנות!

יש אביזרי מטבח עם כוסות וצלחות, עם בובות ומגבות, סבוניה לאמבטיה  רק את הנדוניה עדיין לא הצליחו לדחוף, ופה ושם אפשר לראות סוכריה או בקבוק יין קטן שמזכיר בכל זאת מדובר במצוות היום 'משלוח מנות'. אם בעבר שלחו אותנו עם ארבע משלוחי מנות בשקית אחת היום ארבעה ילדים צריכים לסחוב משלוח מנות אחד (וזה לא בצחוק).

אני אוספת בחזקה את טיפת האוויר האחרונה שנשארה לי, מתבוננת במחירים ההזויים שאינם מוצדקים, ומחפשת סממן קטן למשלוחי המנות של פעם הארוזים בנייר מרשרש וצבעוני….. ואין! אני חוזרת לביתי ובאווירת פורים הילדים מתחילים לבקש ולדרוש תחפושות חדשות, יפות, ולא חלילה משהו ישן משנה שעברה. הבת רוצה מכשפה, והבן רוצה כסף לרימוני עשן ונפצים בכל מיני גדלים (לא אסרו את זה במקרה?) והקטן בכלל רוצה להיות אסטרונאוט בחלל, נס שיש את התינוקת הקטנה שלא בדיוק מבינה על מה המהומה.

אני מנסה לאלתר תחפושות ישנות שיש בתוך שקיות ארוזות שהורדתי מהארון, הוא מתחיל לבכות בדמעות שליש שזה כבר לא מתאים, וזה רק נשאר לאמצע השנה כדי שיוכל להתחפש ולשחק, והיא אומרת… מאמי נו באמת! שנה שעברה התחפשתי לזה… רק הגדול שלא בדיוק מזיז לו מה ישים על הראש מוצא איזה כובע שאיבד כבר מזמן את הצורה ויוצא מבסוט ומאושר.

ומה זה אומר עלינו בתור אימהות? אנחנו אלה שדוחפות את הילדים שלנו לתחרות שאנו במו ידינו יוצרות, אנחנו אלה שעומדות בחנויות הצעצועים וממששות את הבדים לא בשביל הילדה שאינה מבחינה בין הבדלי היצרנים והמותגים! אנחנו אלה העומדות בין שלל הרובים המוצעים ובוחרות לילד את הרובה המשוכלל ביותר שמשמיע קולות נפצים ומהבהב בכמה צבעים.

אנחנו בעצם שבוחרות לחזור להיות קצת, רק קצת, ילדות קטנות, אלו אנחנו שנתונות ללחצי החברה ומכניסות לעסק גם את הילדים ובסופו של דבר מוצאות את עצמינו עם חור ענק בכיס. אז בואו לרגע נעצור את עצמינו, לפני שנסחף בזרם ונטבע, נהפוך אנו  את פורים (וסתם את כל השנה) לחוויה נעימה, באו נהפוך את החג הזה לזיכרון מתוק לילדינו כמו שאנו זוכרות, ולא כחג של סיוט ותחרות שאינה נגמרת.

ואני בכל מהומת הפורים, אני שוקעת ונודדת לזיכרונות העבר…. לאותה אינדיאנית שליוותה אותי במשך שנים…. עם געגועים לאותם ימים, שלא היה את מושג התחרות… כמה שמחנו במה שיש! ולא משנה מה יש לאחר! לפשטות של פעם, ולאותו נייר מרשרש….

6 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מדהים!!!

    כ"כ נכון שזה עצוב…

    אהבתי את הכתבה שלגמרי החזירה אותי אחורה בזמן..
    וואו איזה נוסטלגיה…

    תמר |
    הגב
  2. כתיבה מעניינת שאכן מחזירה אותנו אחורה בזמן כמה ידענו להנות מהפשוט ורק היום אנו יודעים להעריך זאת אחחח הפשטות של פעם

    אהרון |
    הגב
  3. ממש החזרתי אותי לימי ילדותי, געגועים עזים לימים הטובים של פעם. כתיבה הפורטת על מיתרי הלב הנכונים.

    חיים |
    הגב
  4. מזמן לא קראתי כתבה שהצליחה לחבר אותי בגדול לשנות ילדותי, לפשטות ולחום של פעם. המסר אותו הצליחה הכותבת להעביר כמה הוא חשוב. די כבר לתחרות …משהו הלך לנו לאיבוד בדרך.

    ריקי |
    הגב
  5. ממש טור כתוב יפה, אני חושב שטוב עשתה הכותבת. שאמרה שאנו במו ידינו יוצרים את התחרות. אכן הלוואי וכולם ישכילו לשנות. השינווי מתחיל בנו.

    אבי |
    הגב