"נחמו, נחמו עמי" / הרב בן ציון נורדמן

בסיומם של ימים ארוכים וקשים, שהשיקו לתקופת בין המיצרים, "דווקא ברגע שאחרי, חובה עלינו לשים לב, שהמסרים הנוקבים בהם נגענו בימי בין המיצרים, לא ירדו לטמיון ויסחפו בים השגרה". הרב בן ציון נורדמן על אקטואליה בראי הפרשה

וכמו בכל שנה, תמיד מגיע היום שאחרי. שלושת השבועות של הפורענות שהחלו בי"ז בתמוז, מסתיימים מיד לאחר צום תשעה באב. שלושה שבועות של אבל על חורבן הבית, חשבון נפש נוקב על שנאת חינם ודיונים על השיח בחברה הישראלית מסתיימים להם. חוזרים לשגרה. דווקא ברגע שאחרי, חובה עלינו לשים לב, שהמסרים הנוקבים בהם נגענו בימי בין המיצרים, לא ירדו לטמיון ויסחפו בים השגרה.

לא לחינם קבעו את השבתות הקרובות וכינו אותם בשם "שבעה דנחמתא". שבעה שבועות שמתחילות מהשבוע הקרוב, בהם אנו קוראים על הנחמה. כמו כל אבל שמגיעים לנחמו לאחר מות יקיריו, גם אנו זקוקים לדברי הנביאים שינחמו אותנו לאחר חורבן הבית. גם אנו זקוקים לשבעה שבתות של נחמה.

מספרים על יולדת שהגיעה לבית החולים במצב קשה. הרופאים קבעו חד משמעית שהיולדת נמצאת במצב סכנה. יש אפשרות להציל או את האימא או את הילד. והאימא, כמו אימא רחמנייה, ויתרה על חייה ונתנה את הסכמתה שיצילו את הילד. אך ביקשה והתחננה כי ביום הבר-מצווה של הילד, שייקחו אותו לקברה ויספרו לו את כל הסיפור. איך האימא ברגעיה האחרונים הקריבה את חייה למענו. עברו מספר דקות, קול בכי של תינוק בקע בחדר, ובאותם רגעים ממש נפחה האם את נשמתה.

הילד גדל והגיע לגיל מצוות. ביום הבר-מצווה, כפי ההבטחה, לקחו אותו לקבר האם. במשך שעה ארוכה סיפרו לו על האם. על צידקותה ועל מסירותה עבורו. על כך שהסכימה להקריב את חייה למענו. כולם עמדו שם דומעים ובוכים. רק אחד נותר אדיש. הילד בעצמו. הוא לא הכיר את האימא…

בכדי להתנחם, יש קודם כל צורך להבין על מה אנו אבלים. להרגיש את החסר. לבכות על האובדן. בהפטרה של שבת זו, נקרא את הפטרת "נחמו". בראשית ההפטרה אומר הנביא ישעיה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר א-לוקיכם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ". וכפי שכבר מובא בספרי המחשבה, שעיקר העיקרים הוא ללמוד על מה היה החורבן והגלות, ואזי יש מקום לנחמה.

מי שמעיין מעט בספרים, בגמרא ובמדרשים, מגלה כי אחת הסיבות המרכזיות שגרמו לחורבן ירושלים, היה בעוון "שנאת חינם". כאשר עם ישראל נמצא באחדות, אזי אף אויב אינו יכול עלינו. אך כאשר השנאה פושה בראש כל חוצות ואיש את רעהו זאב, אזי אויבי ישראל יש להם הכוח לפעול כנגדנו ואף להחריב את בית המקדש, משוש חיינו.

והשאלה הנשאלת ברגעים הללו, האם למדנו את הלקח? האם תוכחת הנביאים שהוכיחו אותנו על הגזל השקרים והשנאה, שליוו את העם היהודי וגרמו לחורבן הבית ולגלות הנוראה, מזיזה לנו באיזשהו מקום בחיי היומיום? האם הפכנו לחברה סולידית יותר? מקבלת יותר? מבינה ומתחשבת?

בראשית השבוע, יום לפני תשעה באב, הוזמנתי לכינוס בעיר העתיקה בירושלם. היו שם נציגים מכל חלקי העם. מכל הזרמים ומכל המגזרים. אני בטוח שזו הייתה שעה של קורת רוח עבור המשתתפים שם, שראו כי אפשר לעשות את זה אחרת. בהידברות ובהבנה.

הדיון נסוב סביב האחדות והחיבור בין כל חלקי העם שראינו במהלך המלחמה. אהבת ישראל יוקדת שלא פסקה לרגע. אלפי משלוחים לחיילי צה"ל, אירוח לתושבי הדרום, תפילות עבור החולים והפצועים, לוויות בהשתתפות עשרות אלפי איש, ביקורים בבתי חולים ועוד ועוד. סולידריות עמוקה שכמותה לא נתגלה בעם ישראל כבר זמן רב. והשאלה שנשאלה שם שוב ושוב הייתה איך ממשיכים את האחדות הזו. איך גורמים לה להיות חלק מהדו-שיח וההתנהלות במרחב הציבורי. איך ממשיכים את הערבות ואת תחושת שותפות הגורל שליוותה אותנו וגרמה לנו לתחושה של "כל ישראל ערבים זה לזה".

שני דוברים במהלך האירוע תפסו אותי במיוחד. דיבר שם הרב הראשי לישראל רבי דוד לאו, וכן פרופסור עפרה מייזלס יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך לשעבר. שניהם דיברו על אותה הנקודה, שיש לקום ולעשות מעשה ולהילחם כנגד המסיתים והמדיחים. לעקור מהשורש כל תופעה של גזענות או פגיעה מילולית ופיזית. לא מספיק לנהל דיונים, אלא פשוט להילחם. להילחם בכל גילוי שנאה, בכל תופעה של אלימות מילולית שתוביל בעתיד לאלימות פיזית. יש לערער את הלגיטימציה לכל הקבוצות השונות שיוצרות שיח של פירוד ושנאה בין המגזרים השונים.

בתפיסה שלי, אותם אנשים, הם רודפים של הציבור כולו. כאשר השיח מתנהל סביב הפירוד והמפלג, תמיד יהיו קיצוניים מכל הכיוונים שייקחו את השיח למעשים מתלהמים. כאשר מתנהלת מערכה מלחמתית, ומדינה שלמה נמצאת תחת אש, אזי משתנה לו השיח לשיח של הידברות, הבנה, שותפות הגורל, ואז מתגלה עם ישראל במלא הדרו.

אותם אנשים רעים, המתפרנסים מהמחלוקת וניזונים ממנה, כאלו שיצירת פירוד ושנאה הפך לחמצן חייהם, יש להילחם בהם בלא הרף. למרות שמלחמה חוזרת כבומרנג, אבל אין לנו ברירה אחרת. אם חפצי חיים אנחנו במדינה הקטנטנה הזו, חובה עלינו לשנס מותניים ולהילחם כנגד כל ביטוי או אמירה שיש בה כדי לפרד ולפלג את העם.

אם יש לקח שאותו אנו צריכים לקחת אתנו ביום שאחרי, זה ששנאת חינם בכוחה להרוס ולהחריב. עד כדי חורבן הבית וגלות של אלפי שנים. אחת מהדרכים העיקריות לעצור שנאת חינם, היא על ידי שנעצור את אותם שוליים המלבים את אש השנאה.

כי את החושך מגרשים בנר אחד קטן…

"גדולה תפלה יותר ממעשים טובים"

פרשת השבוע היא פרשת ואתחנן. משה רבנו התחנן לפני הקב"ה שיבטל את הגזירה שנגזרה עליו לאחר חטא מי מריבה, שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל, ומי שינהיג את עם ישראל אחרי מותו יהיה יהושע בן נון. פרשת ואתחנן כתובה לאחר פרשת דברים אשר בה החל משה בתיאור היסטורי של מאורעות עם ישראל.

בפתח הפרשה, כאמור, מספר משה רבינו ע"ה לעם ישראל כי התפלל לקב"ה 515 תפילות, ע"מ שה' יבטל מעליו את הגזירה שלא יכנס לארץ ישראל. שנאמר: "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר". אולם הקב"ה סירב לבקשתו העיקרית של משה, ולא קיבל את תפילתו האישית, באומרו למשה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". למרות הקושי הגדול, והאכזבה הנוראה, משה קיבל בהכנעה את פסיקתו של ה'. אך מאחר וכוחה של התפילה רב ועצום, קיבל הקב"ה חלק מתפילת משה. שנאמר: "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה".

מכאן למדו חז"ל את הכלל הגדול לפיו: "גדולה תפלה יותר ממעשים טובים". מתפלתו של משה ניתן ללמוד יסוד נוסף של התפלה. המדרש מבאר: "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים? שנאמר: ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" 'ואתחנן' בגימטריא 515".
רואים אנו מכאן מהי כוחה של תפילה. תפילה אינה שבה ריקם. כאשר יהודי מתפלל ובוכה לפני הקב"ה, התפילה פועלת את פעולתה. כאשר עם ישראל מתכנס לתפילה וזעקה, גם אם אין אנו רואים מיד מה פעלה התפילה, ואף שנדמה לנו כי התפילה לא נענתה, אנו מאמינים ובטוחים כי התפילה פועלת בשמיים. הכוח של תפילה זה שהתפילה אינה שווה ריקם. שערי דמעות לא ננעלו.

הרבה פעמים אני פוגש אנשים שמתנים בפניי את צרותיהם. לכולם אני אומר שלפני שהם הולכים לסידור הבעיות שלהם בבית חולים, בבנק, ברבנות וכד', שילכו לסידור התפילה ויתפללו. אין תפילה ששבה ריקם וגם אנשים המגדירים עצמם כאתאיסטים, ברגע האמת נוטלים את ספר התהילים לידיהם ומתפללים.

אני נוהג לומר לתלמידים בבית ספר שאפשר להתפלל בכל צורה. התפילה אינה רק מה שקבעו חז"ל בסידור, אלא כל זעקה היוצאת מפי יהודי הנמצא בצרה, הינה תפילה. זה יכול להיות עם הסידור ובלעדיו, בבית הכסת, בבית, בעבודה ובנסיעה.

תפילה מלב תמים

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיה ידוע בכינוי ה"בעל שם טוב", שכן בכל יהודי היה מוצא את הטוב, וכן היה ממליץ טוב עבור עם ישראל לפני הקב"ה. (עליו מסופר שפעם ראה יהודי חולב את הפרה ותוך כדי כך מניח תפילין ומתפלל… הרים הבעש"ט את עיניו לשמיים ואמר: "ריבונו של עולם, תראה את עמך ישראל, איזה צדיקים, אפילו שהם שקועים בחליבת הפרה, הם לא שוכחים להתפלל…")

פעם נגזרה גזירה באחת העיירות, ומשלחת מתושבי העיירה נסעה לבעש"ט שיתפלל עבורם. אמר להם הבעש"ט שהם אינם זקוקים לתפילות שלו, והם יזכו להינצל בזכות תפילותיו של רועה צאן, נער בשם לייב.

חזרה המשלחת לעיירה, וחיפשה את אותו לייב, הנער שעליו דיבר הבעש"ט. הם פגשו אותו רועה את הצאן במרעה. ניגשו אליו ושאלו אותו "האם אתה מתפלל??" ענה להם הנער שהוא כלל לא יודע לקרוא. התפלאו. שאלו אותו: "ואם בכל זאת אתה רוצה להתפלל, מה אתה עושה??" אמר להם, אני יודע רק לקרוא את אותיות הא' ב', ובכל פעם שאני רוצה להתפלל, אני מרים את עיניי לשמיים, ואומר: "ריבונו של עולם, אני לא יודע לקרוא, אבל אני יודע לומר את אותיות הא'ב. אני יגיד את האותיות, ואתה תצרף אותם לתפילה". ובזכות התפילות הללו, שהגיעו מליבו של נער תמים, ניצלו היהודים מהגזירה.

*
למדים אנו את כוחה של תפילה. עם ישראל זקוק בימים אלו לרחמים גדולים ועצומים. אמנם נכנסנו ל"הפסקת אש" אך אסור לנו להיות שאננים. יום לפני תשעה באב, קיבלנו תזכורת כואבת על כך שירושלים עיר הקודש נמצאת אף היא בסכנה, בדמות שני פיגועים אכזריים ורצחניים.

ברגעים אלו חובה עלינו להיתפס באחדות המדהימה שהפגין עם ישראל בתקופת המלחמה. אנו חייבים להעריך את מה שנבנה כאן בחודשים האחרונים החל מחטיפת הנערים ורציחתם. התפילות ההמוניות בישראל ובעולם למען החזרתם הביתה, אלפי חיילים המסכנים את עצמם בחיפושים אחר הנעדרים, ועד המלחמה הקיומית של בני כל הארץ למען תושבי הדרום.

דומה שלנגד עיננו נבנית והולכת מציאות חברתית יהודית חדשה שאיננה מתכוונת ללכת לאיבוד ולשום מקום אחר. הקשר בין תל אביב לשדרות ובין גוש עציון לנתיבות מעולם לא היה חי ובריא כל כך. אל לנו לתת למארג החברתי שנבנה כאן בחודשים אלה לרדת לטמיון.

וכידוע "אהבה משמרים באהבה".

חופשה נעימה! שבת שלום ומבורך!!!

שלכם באחדות ואהבה.

*********

הכותב: הרב בן ציון (בנצי) נורדמן, מנכ"ל מפעלות הרב גרוסמן, יו"ר מרכזי החינוך "מדעים ויהדות" וחבר הנהלת העיר חדרה.

לתגובות nordman@jss.org.il

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.