נעשה – ונשמע

התרבות היוונית מבקשת לראות אותנו פוסעים לבית המדרש, כשעל ראשינו תאווה שהומצאה בזה הרגע, שעליה השקענו את מיטב כספינו.

נעשה – ונשמע
יש הרבה רגעים מוזרים בחיים. יש רגעים בודדים, שגם נצרבים בתודעה.
על רגע אחד כזה, אני רוצה לספר לכם:
בעודי מתהלך השבוע אנה ואנה במסדרונותיה של ישיבה בירושלים, ישיבה חשובה יש לומר. צדו עיני דבר פלא. בחור נאה, תמיר קמעא, מיושבי בית המדרש דווקא, עלה נכחי במדרגות המובילות אלי חדרי הפנימיה, כשאת ראשו מעטרות אזניות שמע כבדות משקל, מהזן הישן, המתלבשות על הראש מלמעלה, כאותם רסנים לשיניים, שנפוצו במחוזותינו בשנות השמונים המוקדמות.
המחזה היה לי מוזר. שכן ידעתי מאז ומעולם, כי הבחור הנ"ל ממעודכני צו האופנה הוא, ולא יתכן כי פספס את העדכון האחרון, שבו האוזניות נכנסות לתוך האוזן פנימה, תוך ויתור על הקשת המאסיבית סביב הראש.
אם לא הייתי בתפקיד, יתכן והייתי עובר הלאה, מוסיף לעצמי עוד סימן שאלה על ילידי באג אלפיים ומעלה, לארסנל התמיהות, ושותק. אלא שהיות והייתה זאת משמרת יהויכין, והריני יהויכין לצורך העניין, נאלצתי לתפוס עמו שיחה קצרה. לא על האוזניות, אלא על מיקומו כעת במקום שאינו חדר בית המדרש.
כן. יש תפקיד כזה, לא עליכם, תפקיד מוזר קצת, שבו אדם מבוגר, בא בימים, נאלץ להיכנס למשא ומתן עם נערים גיבורים, על שעות וזמנים. אבל מה לעשות, בשביל כמה גרושים לפרנסה, צריכים לפעמים לשחק בשוטרים וגנבים.
מפה לשם, השיחה עברה לנושא שבאמת בער בעצמותי, האוזניות הענתיקה.
ניסיתי להבין, איך יתכן שהוא עדיין לא מעודכן שבעשרה שקלים, הוא יכול להשיג זוג אזניות יפות, ובלבד שלא להזדקק לירושות מסבים וסבתות. אלא שבמהלך השיחה הבנתי, שאני הוא המסכן הגדול, ואני הוא הקשיש שלא מעודכן.
האוזניות האלו, מסתבר, הם הצעקה האחרונה, והקטנות המתחברות לחלל האוזן, פאסה מזמן, ועברו חלפו מן העולם.
את הנקודה הזאת עוד הצלחתי לעכל. מה לעשות, מה שלא מצליחים הרופאים להחדיר, מצליח נער צעיר להבהיר בשיחה אגבית אחת. – זקנתי.
אבל הנקודה הבאה, הותירה אותי בהלם של ממש. עד עצם הרגע הזה, למען האמת.
מחירם של האוזניות.
הייתי יכול לשחק אתכם בחם וקר, אבל אני סמוך ובטוח שלעולם לא תנחשו את הסכום האסטרונומי ששילם הבחור, שאינו עובד, ואינו משתכר, ואינו משחק בשוטרים וגנבים, עבור האוזניות המדוברות.
ובכן, שמונה מאות שקלים, טבין ותקילין. זהו הסכום שאותו שילם הנער עבור האוזניות. ושלא תטעו, מדובר במוצר יד שתיים. כלומר, הוא השיג דיל. מחירו של מוצר כזה חדש, נע בין אלף מאתיים לאלף וחמש מאות שקלים, והוא השיג את האוזניות ממש במחיר מציאה, מחבר שקנה אותם לפני כחצי שנה והחליט להתקדם ולהתחדש.
זה היה הרגע, שבו הסרתי מעצמי את 'איצטלת הדרבנן' שלי, וביקשתי ממנו להבין, באופן מוחשי, מדוע הם עולות יקר כל כך, האוזניות. ביקשתי מהבחור 'לחבוש' אותם ולשמוע את העוצמות. הוא הסכים. לא הייתה לו ברירה.
את האמת, בושתי וגם נכלמתי, לא חשתי בהבדל.
נפרדתי מהבחור. הוא הבטיח לשוב ולחבוש את ספסלי בית המדרש, ולהקפיד יותר על הזמנים. אבל זה כבר עניין אחר.
אותי הוא הותיר עם הלם בל יתואר.
שמונה מאות שקלים!!
שתבינו, לו היה הנער המתגבר מוציא סכום דומה, ואפילו גבוה יותר, על תאווה כלשהי, הייתי יכול להכיל את העניין.
תאווה זה דבר קשה, ואין לך שום דבר העומד בפניה, מלבד התורה.
אבל זהו העניין בדיוק. לא מדובר כאן בתאווה. מדובר כאן בחדשנות, או בכל הגדרה אחרת שתחפצו. שום דבר שקשור לתאווה.
"על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע". כלום יש חטא שאינו ביצר הרע?
מסתבר שכן. הווידוי בזה, הוא על חטאים שאנו יצרנו עבורם את היצר הרע.
*
רגע לפני שאנחנו מדליקים את נרות החנוכה, וממלמלים משהו לילדים על יוונים ותרבותיות. כדאי שנצא מהסרט הישן בשחור לבן, המספר על כדורגל וספורט מול חבישת ספסלי בית המדרש.
לספורט יש תאווה גדולה. תשאלו את המכורים מהקיוסקים.
היוונים לא עבדו על דברים פשוטים. הם לא רצו לראות אותנו באצטדיונים, אנחנו עושים זאת טוב בלעדיהם, לצערנו.
התרבות היוונית מבקשת לראות אותנו פוסעים לבית המדרש, כשעל ראשינו תאווה שהומצאה בזה הרגע, שעליה השקענו את מיטב כספינו.
כי שמע ה' קול בכיי.
מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: Yoredea.man@gmail.com

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.