"נקודת הרתיחה ביחסי חילוניים-חרדיים היא שעת המבחן" / ח"כ ראובן ריבלין (וידאו)

ח"כ ראובן ריבלין במאמר מיוחד ובו טוען כי "בית הנשיא הוא הנשמה היתרה של הדמוקרטיה" מצהיר כוונות "אני רואה בבית הנשיא הזדמנות לקידום ערכי היסוד החברתיים אשר הנחו אותי במשך כל שנותיי כשליח ציבור" ומסביר על "נקודת הרתיחה שהיא שעת המבחן של החברה הישראלית"

"האומר שלי שלי, שלך שלך, זוהי מידת סדום". סדום לא חרבה מפני זוועות שהתחוללו בה וגם לא על שום כאוס מדיני וחברתי שפשו בה. חורבנה של סדום, כך אומרים המפרשים, בא לה על שום שדנו בה במידת הדין: שלי- שלי, שלך-שלך. סדום הייתה לסמל של חורבן וניוון חברתיים, לא מפני שלא היה בה דין, אלא מפני שדין הוא כל מה שהיה בה. לפנים משורת הדין, הידברות, פשרה, חמלה וחסד- הם כל מה שלא היה בה, וכל מה שהוא תנאי לקיומה של חברה הראויה להיקרא חברה.

המערכת הדמוקרטית היא מערכת שיש לה גוף ונשמה, כאשר זה לא יכול להתקיים בלעדי זו ולהיפך. אם הכנסת היא בית הוויכוח, ההכרעה ולעיתים אף ההכנעה של המיעוט בידי הרוב, הרי שבית הנשיא הוא בית ההידברות, השותפות והפשרה. במובן זה, בית הנשיא הוא הנשמה היתירה של המערכת הדמוקרטית. הוא בית שלא מעדיף רוב על פני מיעוט, חזק על פני חלש- אלא דלתו פתוחה בפני כל, ועינו פקוחה לבירור שאלות היסוד המונחות לפתחה של החברה הישראלית המתהווה.

בהיעדר חוקה לישראל, הנותנת ביטוי מפורש לאדניה הערכיים, המגדרת את גבולות הגזרה שבין הרשויות, המבצרת את ההגנה על המיעוט מפני הרוב ועל הרוב מפני המיעוט- הרי שחשיבותו של מוסד הנשיא מקבלת משנה תוקף. בית הנשיא הוא שמגבה את ההכרה בכלל הזרמים והעדות בחברה. אופן בחירת הנשיא משקף את השאיפה לאידאל דמוקרטי לפיו נשיא המדינה, ראוי שייבחר בהסכמה רחבה וחוצת מחנות שונים, ואף מנוגדים.

ברמה החוקתית, הנשיא הוא סמל יותר מאשר מקור סמכות. במידה רבה גם הסמכויות החוקתיות שניתנו לו, הן סמליות.

רק כאשר הנשיא מקפיד על ניטרליות פוליטית מזהירה, על נקודת המבט הממלכתית שבשמה ולשמה הוא נבחר, אמירותיו ופעולותיו הן בעלות השפעה. חובתה, ולא רק זכותה של הממשלה הנבחרת למשול, היא המחייבת אותו לתת את הגיבוי ההולם לממשלה בכל הכרעותיה, החברתיות והמדיניות, גם כאשר עמדתו האישית אינה עולה בקנה אחד עמהן.

מיעוט סמכויות הוא זה המאפשר לנשיא לשמור על נקודת המבט הממלכתית, הכלל ישראלית. אותה נקודת מבט, שאנו יודעים היטב, עד כמה היא נחוצה לנו. תפקידו של הנשיא איננו לתפוס צד בוויכוח או להכריע את המחלוקת, אלא תפקידו לשמש כדופק החברתי לכל אותן מחלוקות עמוקות ויסודיות אשר אותן הכרעות פוליטיות עצמן מעוררות בציבור. הנשיא מחויב ברגישות ובהקשבה חברתיים, לקרוא נכונה את הדופק הציבורי ולנסות לעודד את המערכת הציבורית והפוליטית למצוא את הדרך לפשרה- כאשר הדבר מאפשר. התנאי היסודי ביותר לאמון שרוחש הציבור לנשיא הוא בכך שהוא אמון על טובתה של החברה הישראלית בכללה. אמון זה הוא המפתח ליכולתו של הנשיא להיות בעל משקל והשפעה בראש ובראשונה כלפי פנים, והן כלפי העולם מחוץ.

בעשורים האחרונים חוותה החברה הישראלית תמורות דמוגרפיות ותרבותיות מרחיקות לכת. ישראל של 2014 רחוקה שנות אור, דתית, לאומית, אידיאולוגית ודמוגרפית מישראל של ילדותי, של ימי קום המדינה. הישראליות, בניגוד ל"צרפתיות", או ל"שבדיות", היא מושג שתוכנו משתנה ומתהווה לנגד עינינו, ובמהירות מדהימה. אם בראשית ימיה הורכבה החברה הישראלית ממושג ברור של רוב יהודי ציוני מוצק, שבתוכו שני מיעוטים, זה החרדי וזה הערבי- הרי שבישראל של 2014 כל תלמיד חמישי בכיתות א' הוא ערבי וכל תלמיד רביעי הוא חרדי.

הוויכוח אינו מתמצה במחלוקת שבין חרדים לחילונים ובין ערבים ליהודים, כפי שאנו יודעים היטב, אלא הוא מתקיים בעוצמה שווה גם בין מתיישבים לאנשי 'שלום עכשיו', בין סוציאליסטים לקפיטליסטים. החברה הישראלית נדרשת היום להישיר מבט לדמותה העשירה כפי שהיא נשקפת אליה מראי המציאות העכשווית ולהיערך בהתאם לאתגרים ולהזדמנויות המונחים בפניה.

אינני תמים. על רקע המחלוקות השונות על פניה ודמותה של מדינת ישראל נדמה לא פעם שהנה אנו באים לנקודת הרתיחה של הר הגעש עליו אנו יושבים. נקודת הרתיחה הזאת, שהתעצמה רק לאחרונה על רקע סוגיית הגיוס והעלאת אחוז החסימה, היא שיאו של מאבק על זכות הוטו שמבקשים להם מחנות שונים בחברה הישראלית בעיצוב פניה ודמותה של החברה הישראלית. ואולם, אני מאמין, כי נקודת הרתיחה הזאת, היא שעת המבחן של החברה הישראלית. החברה שלנו, אינה יכולה להרשות לעצמה להתחפר במשחק סכום אפס בין מגזרי- כפי שאסור לה להישאב למעגל של חרמות הדדיים.

כך גם בנוגע לאי-השוויון בתוכנו. בישראל של 2014 לא רק המרחק בין תל אביב לירוחם שבנגב רב מדי, אלא גם המרחק בין הרצליה לאופקים או חצור ובוודאי בין רעננה לרהט. מדינת ישראל קטנה מדי מכדי שיהיה בה מושג עמוק כל כך של פריפריה ומרכז. עיר וכפר, מטרופולין ועיירות- כן, שגשוג ופריחה לעומת הזנחה ודלות במשאבים- לא. המרחקים הכלכליים, מרחקי ההזדמנויות והאפשרויות בינינו, בתוכנו, מעידים על כך החזון הציוני עדיין רחוק מהגשמתו.

כשאני מביט בישראל של 2014 אני רואה את כברת הדרך שעשינו בפירוק החומות בין מזרחים לאשכנזים, בין עולים וותיקים, אך אני גם יודע שלפנינו עוד עבודה רבה, ובוודאי בכל הנוגע לפירוק החומות שבין חרדים לחילונים ובין ערבים ליהודים. חשיבות של בית הנשיא כבית המבקש את המאחד- גם במקום שאין בו אחדות.

הנשיא הוא שליחה של החברה כולה למלאכה העדינה של ביסוס וחיזוק קווי התפר החברתיים. בית הנשיא הוא המקום ממנו מושטת היד גם למי שלא הוכנסו באופן היסטורי ושיטתי למדורת השבט הישראלית. בית הנשיא הוא בית שמבסס תחושת שייכות לחוויה הישראלית: מזמינה ולא מדירה, קשובה לכל עדה ושבט.

צפו בוידאו בלעדי: רובי ריבלין מבקש את תמיכת חברי יהדות התורה

[alooma ref="f978dea2615cb536cf58af5418cbc04b.mp4" src="1"]

איננו יודעים אילו שעות מבחן צופנות בחובן השנים הבאות. דמות הנשיא, על הממלכתיות שבה, צריכה להיות כזאת שיכולה להתרומם מעל לקונפליקט- גם בעיתות משבר. זאת שבהווייתה ובפעולתה תמנע את השבר והקרע. בחברה שבה המחלוקות עמוקות כל כך- צריך שיהיה מוסד אחד ואדם אחד שיהיה נאמן מקובל על בעלי המחלוקת כולם. הנשיא איננו יכול לפתור את המחלוקת, אבל עליו לעשות ככל שיוכל כדי לאפשר לכולנו לחיות בתוך המחלוקת הזאת, ולהכשיר את הקרקע הציבורית לא רק להסכים- אלא גם להסכים שלא להסכים.

מבית הנשיא יכולה וצריכה לצאת קריאת העידוד לכל קבוצה בחברה הישראלית- לשאת באחריות המשותפת לעתידנו ולתרום את חלקה בעיצוב פניה ודמותה של מדינת ישראל.

על הנשיא הנבחר לדעת כי פניו לתפקיד כמעט חסר סמכויות, כלומר, לתפקיד שבו בצורה החד משמעית ביותר- האדם ומטענו התרבותי, ההיסטורי, האישי והאנושי הם שעושים את התפקיד. סדר היום של נשיא המדינה נקבע ברובו על ידי המטרות שהציב לעצמו. כל נשיא ונעליו, כל נשיא וסדר יומו. אין בכוונתי להיכנס לנעליו של נשיא כזה או אחר. אך באופן אישי, אני רואה בבית הנשיא הזדמנות לקידום ערכי היסוד החברתיים אשר הנחו אותי במשך כל שנותיי כשליח ציבור.

אני מאמין כי בית הנשיא הוא המקום שיכול לתרגם את חזון השותפות בין קבוצותיה של החברה הישראלית לתכנית פעולה. תמיד אמרתי- כי לא נגזר עלינו לחיות יחד- אלא, נועדנו, כולנו לחיות יחד. עומק המחלוקות בחברה הישראלית דורש מאיתנו לבסס את התשתית החיונית לחיים המשותפים של כלל הקבוצות בחברה ודורשות ממנו לתרגל תהליך של הידברות והקשבה. אני מאמין שהתהליך המפרך של בניית הגשרים בינינו, הוא גם תנאי הכרחי לבניית הגשר בינינו לבין שכנינו. תהליך זה עובר דרך יצירת מרקם חיים משותף בתוכנו, כזה שמתקיים בו תהליך בריא של חילופי דעות ורעיונות לא רק בין פוליטיקאים, אלא דווקא ובעיקר בין אנשים, בין אנשי דת, ובין אנשי תרבות ורוח מכל הקבוצות והעדות.

הנשיא הוא מעין מצפן חברתי. צביונו הממלכתי הוא זכות קיומו. האפשרות של הנשיא להיתפס כמוקד הזדהות עבור כלל האוכלוסייה מותנה ביכולת שלו להימנע מלשמש צד בוויכוח, עליו להיות מסוגל לשמש כמורה דרך וכבלם זעזועים חברתי גם ברגעי מבחן ושבר,הנשיא צריך לסלול את הדרך להכרה שביכולתנו להמשיך ולחיות בחוויה ישראלית אחת.

המאמר מתפרסם במסגרת פרויקט 'מתמודדים לנשיאות כותבים' של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.