סדר סדר תרדוף • מיומנה של גברת B

בואו נעשה סדר: אין אישה, רעיה ואם בישראל שלא מוצאת את עצמה שוב ושוב קוראת לסדר את כל בני הבית, תוך שהיא מאיימת שהפעם היא לא תעבור לסדר היום אם לא יהיה פה סדר

בואו נעשה סדר. אין אישה, רעיה ואם בישראל שלא מוצאת את עצמה שוב ושוב קוראת לסדר את כל בני הבית. תוך שהיא מאיימת שהפעם היא לא תעבור לסדר היום אם לא יהיה פה סדר. גם אצלי פעם ה"סדר" היה בראש סדר העדיפויות שלי. כאשר בתמורה בני ביתי המשיכו בהפרות הסדר מצידם תוך שהם מותירים לי יום אחד ויחיד בשנה, נקי מצוחצח ומאורגן – ליל הסדר.
סידרו אותי.

ואני מוצאת עצמי מנסה לדחוס לסדר יום עמוס גם מעט זמן לסדר.
אבל מהר מאד למדתי שכמו כל מטלות הבית השונות, גם סדר סופו להתבלגן. לא בכדי גברים אינם אמונים (לכתחילה…) על עבודות הבית. גבר ישקיע זמן בבניית משהו שיעמוד על תילו זמן רב. ולכן נמצא אותו: בנאי, נגר וכד׳
ואילו עבודות הבית עבודות פרך הן:
את מבשלת-אוכלים לך.
את מכבסת-מלכלכים לך.
את שוטפת – דורכים לך.
את מסדרת ולא נודע כי בא לי לצעוק איזה בלאגן פה…
בקיצור עבודה מעגלית ללא סוף ללא תכלית.

אז אחרי שנים רבות של ניהול משברים בתחום. גיליתי שבכל כאוס יש קוסמוס. ובכל אי סדר יש סדר נסתר. ורווח לי.

יש לי חברה שהתוודתה בפני, שאחת הסיבות שמצאתי חן בעיניה היא שכשהיא דפקה לראשונה על דלת ביתי ונכנסה פנימה לצורך היכרות ראשונית-לא התנצלתי על הבלאגן.

מה שהיא לא ידעה אז, שמה שהביא אותי לשלוות הנפש הזו היו מספר תובנות שהגעתי אליהן לגמרי לבדי:

1. לפני מספר שנים נקלעתי באי אלו נסיבות לדירת שלושה חדרים המושכרת למשפחה עם תשעה ילדים. ובחישוב פשוט אחת עשרה נפשות. הסיור בדירה הכניס אותי לפרופורציות שלא ידעתי שקיימות בי. הדבר היחיד שאני זוכרת מהביקור הזה הוא כביסה.
ערימות אינסופיות של כביסה. בתוך האמבטיה, בתוך הכיור, על מכונת הכביסה, על מיטות הילדים. במרפסת תלויה על מתלה נייד, על הספה, על הכסאות בסלון. על הכורסה בסלון (או שמא לא היתה זו כורסא כי אם פוף של כביסה?!) אפילו מגבות המטבח נערמו על שולחן המטבח מבלי שאיפה של מישהו מבני הבית לקפלן.
כשחזרתי הביתה, כינסתי את ילדיי לסלון. ובאותו היום הכרזתי על הספה (ורק על הספה) כמקום ״מאושר״ לחניית כביסה.
שתבינו, אין מקום יותר נוח, בבית שלנו לפחות, לקפל כביסה יותר מהספה. העניין הוא פשוט לא לראות בעניין ״בעיה״.
וזו מהות השיטה: אם אני נכנסת הביתה, ורואה בכביסה שעל הספה-״בעיה״. הרי שבעיה צריך לפתור. לא?
אבל מה אם נכנסים הביתה ומחליטים שערימת הכביסה שעל הספה-אינה בעיה כלל וכלל. ובה בעת מתעדפים שעת משחק עם הילדים. ומנוחה לגוף ולנפש עם כוס קפה ושיחת עומק עם ילד בן שבע. שהרי זמן איכות יכול להיות רק כשאין בעיות לפתור. הלא כן?

2. עוד אקסיומה שגיליתי לגמרי לבדי ואחלוק אותה איתכם: ״בלאגן – לא בורח. סדר כן״.
ואני אסביר: גיליתי, שכשאני מותירה אחרי כיור עמוס כלים שלא נותר בי הכח לשוטפם. ואני עולה על יצועי בהותירי אותם מלוכלכים. הרי שבבוקר הם ממתינים לי באותה הנינוחות כמו אומרים: חיכינו לך, התגעגענו.
ואילו, אם עמדתי וקרצפתי את הכיורים במטבח. ונרדמתי מחוייכת עם ריח אוקונומיקה ניחר באפי. לא מן הנמנע שאם קמתי לאחר שכמה מבני הבית כבר יצאו לדרכם, שהכיור מיישיר מבטו אליי מגחך מזכיר לי איך רק לפני מספר שעות הלבנתי פניו וכבר הוא משיב לי מלחמה שערה. אשר על כן עצתי לכן נתונה. גם אם דחיינות אינה דרכינו. אם העייפות נושפת בעורפנו. תיכנעו ותדחו הדברים לבוקר. שום מלחמה לא תפרוץ בקרוב -הכל טוב!

3. ולבסוף. מכירים את זה שכל בוקר יש קריאות של ״היכן המברשת?״ או שזה רק אצלינו?.
לא משנה כמה מברשות שיער נקנה, בכל רגע נתון תשרוד רק אחת. וכולם ישאגו: איפה המברשת? מישהו ראה את המברשת? אוף, אתמול שמתי במגירה את המברשת מי לקח אותה?
ושוב פיית הסדר תלחש באוזנך, תגידי להם: ״אם היה פה סדר הייתם מוצאים״. או : ״אם היית שם אותה במקום היית מוצא״.
אבל אז אני מתנתקת מן הקולות וחושבת לעצמי. בעוד עשר שנים מהיום. כשבעזרת השם כל הגוזלים יפרשו כנפיים ויותירו אותי, את אישי והמברשת לבדינו.
והמברשת תשב על אותה השידה שבועות רבים, תעלה אבק מבלי שמישהו יזיז אותה בכלל. או אז, איך אתגעגע לימים בהם חיפשנו אותה שוב ושוב ושוב בקריאות נרגשות של בוקר עמוס.

ובאחת, אני חוזרת לפה. לבוקר מלא תכונה וחיפוש אחר מברשת קסם אחת. שהשיבה אותי
לכאן ועכשיו. מוקפת בילדיי החמודים. מתרוצצת עם בעלי מתכוננים לעוד יום מדהים. מרוצה ומחייכת ושלווה מתמיד.

להערות והארות תכתבו לי: Giveret.b@gmail.com

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. מסקנות נהדרות ודרך חיים מרנינה,

    ומי יתן וכל עמ"י יהפכו את ספתם למקום האידאלי לקיפול כביסה.

    אנג'לו |
    הגב