סותם הפיות האמיתי אמנון אברמוביץ / דרור אידר

כמו דינוזאור שעבר זמנו, מופיע אמנון אברמוביץ' על המסך וחוצב בכוח מפיו את שנינויותיו הגמלוניות ושקריו הבלתי נלאים. {טור מושחז}

כמו דינוזאור שעבר זמנו, מופיע אמנון אברמוביץ' על המסך וחוצב בכוח מפיו את שנינויותיו הגמלוניות ושקריו הבלתי נלאים. הניתוח שפרש אמש אצל עודד בן־עמי על מצבה של התקשורת הישראלית הוא תמונת ראי לרבים מעמיתיו. עיקרי השקפתו: הכל טוב, הכל בסדר. אנחנו המקצוענים. אין הטיה בתקשורת ולא היתה. זה רק נתניהו רוצה להשתלט עלינו, ואנחנו מה רצינו, רק את טובת הצופים.

הנה, בקיץ 2016, למעט אראל סגל בגל"צ (וגם זה לאחר לחץ אדיר) אין שום תוכנית אישית לעיתונאי בעל השקפות שמרניות־ימניות בזמן שיא, לא ברדיו ולא בטלוויזיה הממלכתיים. אבל מבחינת אברמוביץ', "קיימת תחרות מדהימה בתקשורת הישראלית". הצופה הממוצע בוחר להאזין לחוכמתו של אברמוביץ' או להתעלף מול פרשנויותיו של רביב דרוקר ודומיהם, וחוזר חלילה. לתפארת המשובטים. כך יכולנו לצפות ב"אולפן שישי" האחרון בדיון על פרשת החייל אלאור אזריה, ולשמוע מהאורקל אברמוביץ' שהבעיה היא המתנחלים, ממש כפי ששמענוהו מטיף נגד חלוצי ההתיישבות עשרות שנים מעל כל במה, ולבטח גם בעיתונו של נוני מוזס, שאברמוביץ' הוא חלק מכותביו. גם "ידיעות" הוא דינוזאור.

עד לא מכבר, במשך עשרות שנים, השתיקו אברמוביץ' וחבריו את קולו של הרוב הישראלי, ואילצו אותנו לשמוע את הגיגיו ודעותיו ומחשבותיו העמוקות מיני ים, ורק אותן. כך יכולנו לשמוע עד כמה הוא שונא את המתנחלים, את הדתיים והחרדים, את המשיחיים ואת הפייגלינים, וכמובן את נתניהו. גם "מתוני" הליכוד סבלו מארס פרשנויותיו כשלא שירתו את סדר היום הפוליטי שלו. אברמוביץ' כמשל לעיוורון המושחת של התקשורת הישנה. רק הם מקצוענים. אנחנו, אנחנו ימנים.

שימו לב לפרשן הראשי של "חדשות 2" בבואו לבאר לציבור מה קורה בתאגיד השידור הציבורי: "נתניהו לא רוצה תקשורת ימנית מול תקשורת שמאלית; הוא רוצה תקשורת אישית, פרסונלית, משפחתית". זה סיפורה של ההשחתה התקשורתית ארוכת השנים. ממרומי מושבו וממעמקי חוכמתו הבלתי נדלית, יכול אברמוביץ' לספר שאין מאבק אידיאולוגי, ולא הטיה תקשורתית לטובת המחנה המידלדל שלו, ולא מאבק על הגמוניה, וכמובן אין כאן תביעה צודקת של כל מי שהושתק בידי אברמוביץ' וחבריו באדנות ובהתנשאות במשך שנים. אין דבר מזה, אלא רק רצון ב"תקשורת אישית משפחתית". זה כבר לא מצחיק, אלא מעיד על הבוז שהפרשן הזה רוחש לצופיו, שעה שבמקום לבאר ולהבהיר את עיקרי המחלוקת (כפי שעמית סגל עשה) הוא בוחר בעמדת המטיף הכנסייתי משמאל.

ההטפה אינה נעצרת בקיתונות הבוז לצופים ובערימות השנאה לנתניהו ולליכוד, היא גם מסמנת לשר האוצר משה כחלון שאם לא יתיישר לכיוון שלו ושל חבריו לדעה – תהיה לו בעיה איתם: "משה כחלון הוא חביבנו; הוא צריך לקבל החלטה לרדת מהגדר. לאן פניו. האם רוצה לחזור לליכוד, או לעשות מה שבאמת הוא רוצה, להביא סוף לשלטון הבלתי מסתיים של נתניהו, ולחבור לקבוצה מרכזית לאומית גדולה כדי להפוך את השלטון". את הדברים האלה לא אמר ח"כ ממפלגת העבודה או ממרצ, אלא פרשן בחדשות ערוץ 2! לולא דמסתפינא, הייתי אומר שאברמוביץ' גילה את ליבו בפעם האלף: "לעשות מה שבאמת אני רוצה" – להביא סוף לשלטון נתניהו.

פרשת תאגיד השידור הציבורי היא נייר לקמוס לגישה כלפי ההשחתה ארוכה השנים בתקשורת. בניגוד לתעמולה הבכיינית של עיתונאי השמאל, אין פה רצון להכתיב שידור חד־ מימדי. בדיוק ההפך. מותר בהחלט לדרוש ששידור ציבורי יביא לידי ביטוי את כל מרחב הדעות הציבורי, ולא רק את הפרצופים המוכרים האוחזים בהשקפות עולם מבית המדרש של "ידיעות" ו"הארץ". הניסיון הארוך לימד שאסור לסמוך על טוב ליבם של מנהלים ועורכים שיעשו טובה ויכניסו מישהו שונה מהם בהשקפותיו. זה מה שאירע בערוצים 2 ו־10 ובגל"צ וברשת ב' במשך עשרות שנים. נציגי הרוב עמדו בחוץ כעניים בפתח.

אני מסכים עם איילת שקד בכך שלא צריך "להתבכיין", אלא לעשות. אדרבה. אבל אם יקום פה בניין תקשורתי לדורות המורכב (שוב) מבוגרי גל"צ ומהחברים של קובלנץ ומגיל עומר – אלה שאברמוביץ' יכנה "מקצוענים" – מבחינת הרוב השמרני והימין הישראלי תהיה פה בכייה לדורות. ולא רק מבחינתם, אלא גם ביחס לדמוקרטיזציה של השיח התקשורתי, זו שעד לא מכבר לא הכרנו את דמותה. בעניין הזה בנט טועה באופן מעורר תהיות: הוא מצביע על שניים ורבע עיתונאי ימין שנכנסו ומצהיר שהרשימה "מאוזנת", ומכשיר בכך את ה־200 האחרים שקובלנץ ועומר הביאו עם החבר'ה.

ואז הגיע האורקל מנווה אילן לשקר נוסף, שהוא וחבריו אינם נלאים מלחזור עליו, בתקווה שיאמינו להם. לדבריו, אין בעיה של תחרות גם בעיתונות המודפסת: "יש לקורא כמה וכמה עיתונים". היכן נמצאת הבעיה? "כשאתה דוחס עיתון בחינם שמשבש את התחרות". ישמעו הקוראים: הבעיה היחידה בתקשורת היא העיתון שאתם קוראים, כי הוא מחולק בחינם. ואת אברמוביץ' כיצד שמעתם אמש, בכסף מלא? האם ערוצים 2 ו־10 וגל"צ ו־Ynet וואלה ואחרים אינם ניתנים לכל דיכפין בחינם? מי קבע שרק עיתונות מודפסת צריכה לעלות לצרכן? רק הסדר הכרונולוגי של הדינוזאורים: בתחילה הופיע העיתון המודפס, אחריו הרדיו ואז הטלוויזיה וכן הלאה. גם "ידיעות" מחולק חינם בהמוניו ו"מעריב הבוקר" כולו בחינם. אגב, האם הייתם משלמים שקל בודד כדי לשמוע את אברמוביץ' ופרשנויותיו?

בעיני סותמי הפיות הללו "ישראל היום" הוא הבעיה. עד שלא הופענו, הכל היה טוב. צפינו באברמוביץ' וקראנו את ברנע והתלהבנו משלי יחימוביץ' ומקרן נויבך ברשת ב' וספגנו את מיכה פרידמן ורפי רשף ורזי בגל"צ ועוד שיבוטים דומים לעייפה. אפילו הסאטירה מגוונת: "ארץ נהדרת", "גב האומה" ו"היהודים באים". מה לעשות, לימין אין הומור והם גם לא מצחיקים שם. מכל מקום, קולו של הרוב הישראלי לא נשמע. כן, גם את קולם של אלה שבחרו נתניהו. אתם יודעים, יש כאלה. והם רבים. האירוניה היא שהחבורה הזאת מדברת על דמוקרטיה, בעוד במעשיה היא מכוונת לפאשיזם תקשורתי.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.