"סיכוי טוב שבעוד 10 שנים דירה בת"א תעלה מיליארד שקל"

הסיבה לכך פשוטה: יש רק דירה אחת שהיא הגדולה ביותר, ממוקמת במקום הנחשק ביותר, ממותגת כיוקרתית ביותר, עם הנוף היפה ביותר; והרבה אנשים רוצים לגור בה ■ דעה / ינקי מרגלית

הגיע הזמן להפסיק לצקצק בלשון ולהתפלא על מחירי הדיור בתל-אביב, בפריז, בשנחאי ובפאלו-אלטו. בקצב ובאופן שבו מתפתחת הכלכלה העולמית יש סיכוי טוב שתוך פחות מעשר שנים נראה דירה תל-אביבית עם תג מחיר של מיליארד שקל. הסיבה לכך פשוטה: יש רק דירה אחת שהיא הגדולה ביותר, ממוקמת במקום הנחשק ביותר, ממותגת כיוקרתית ביותר, עם הנוף היפה ביותר; והרבה אנשים רוצים לגור בה. פעם גר בדירה כזאת הקיסר והיום המיליארדר.
לאחרונה פורסם כי הנדל"ניסט הקנדי סילבן אדמס שילם 120 מיליון שקל תמורת פנטהאוז בשטח של כ-1,000 מ"ר ברחוב הרברט סמואל 10 על שפת הים בתל-אביב. עוד פורסם, כי פנטהאוז בקומה 29 של פרויקט עתידי ברחוב ארלוזורוב 17 בתל-אביב יימכר ב-200 מיליון שקל. "הפנטהאוז, המוגדר כ"דירה היקרה ביותר בישראל", משתרע על שטח של 850 מ"ר, חולש על פני הקומה כולה ונשקף ממנו נוף לים". הדרך מכאן לפנטהאוז במיליארד שקל המשתרע על 2,000 מ"ר עם מנחת-מטוסים ונוף לים, היא כבר קצרה. אפילו קצרה מאוד.
בלונדון הופצה שמועה כי הפנטהאוז בהייד-פארק-1 – הדירה לא מרוהטת – נמכר תמורת 140 מיליון פאונד – כ-850 מיליון שקל – לקונה מזרח-אירופי. ייתכן שהמחיר עוד לא שולם, והנוף מרהיב, כך שייתכן שיש עוד הזדמנות למעוניינים. יהיה מי שיטען שדירות כאלה הן לא-מוסריות. בעיקר לא במציאות של רבים שלא סוגרים את החודש ולא מצליחים, אפילו בעזרת ההורים, לקנות דירת שניים וחצי חדרים ב-800-900 אלף שקל.
אז לפני שנחזור לשאלת המוסר, בואו ונבין את השאלה הכלכלית. בכלכלה המסורתית, הכול התחיל בבעיית המחסור. הנחת העבודה הייתה שתמיד יהיה מחסור במוצר מסוים. ולכן, החברה האנושית עסקה בשלוש שאלות בסיסיות: מה לייצר (תותחים, או חמאה, או דירות), כיצד לייצר, וכיצד לחלק את התפוקה.
מנגד, הכלכלה המודרנית מניעה אותנו לכיוון של עולם של שפע. עולם שבו חדשנות, הנדסה מתקדמת וטכנולוגיה יוצרות עבורנו שפע עצום שכמותו לא חווינו מעולם. יותר מכך, תהליכים אוטומטיים, רובוטים ומערכות-מידע גורמים לכך שיצירת השפע הזאת מצריכה פחות ופחות אנשים. וכך, השאלות – של הכלכלה המסורתית – מה וכמה לייצר נעשות הרבה פחות חשובות. והשאלה המשמעותית הנותרת בפנינו היא: איך לחלק את התפוקה, כלומר כיצד לחלק את השפע?
מי יגור בדירה הכי מבוקשת בתל-אביב?
זאת הנקודה שבה אנו צריכים להבחין ביו שני סוגי סחורות שונים לחלוטין. הסחורה הראשונה היא סחורה "רגילה", כמו מים, זהב, לחם, רפואה בסיסית, חינוך ציבורי. כל אלה הן סחורות "רגילות" שאותן ניתן לספק לכולם. ככל שהכלכלה תתפתח והשפע יגדל נוכל לספק יותר ויותר לכולם את הסחורות הרגילות.

הסחורה מהסוג השני היא סחורה "יחסית". סחורה שערכה נקבע ע"י המחסור בה, הנוצר על-ידי האנשים עצמם. כמה היית מוכן לשלם על כוס קפה? כמה הוגן לשלם על כוס קפה? וכמה היית מוכן לשלם על כוס קפה עם מדונה בקומה ה-60 במגדל המשקיף על תל-אביב? ניתן גם לשאול את השאלה באופן אחר: באיזה אופן קובעת מדונה עם מי לשתות קפה? באיזה אופן קובע וורן באפט עם מי לאכול ארוחת צהריים? או באיזה אופן נקבע מי יגור בדירה הכי מבוקשת בתל-אביב?
פרד הירש בספרו משנת 1976 – החסמים החברתיים לצמיחה – טבע את המונח POSITIONAL GOOD. סחורה שערכה נקבע על-ידי המיקום היחסי שלה לגבי אחרים. כלכלנים אחרים התייחסו גם לעוצמה ולסטטוס חברתי כסחורות "יחסיות".
נדגיש, כי יוקר הדיור בישראל אינו בעיה יחסית. יש לנו חובה לאפשר לכל תושב דיור במחיר הוגן. יש לנו אחריות לספק לכל תושב דיור, מזון, חינוך, בריאות, וביטחון. כל חברה אנושית צריכה לאפשר תנאי קיום הוגנים ומכובדים לחבריה. יחד עם זאת, לכל מגדל-דירות בתל-אביב יש רק פנטהאוז אחד, ונשאלת השאלה מי יגור בו?
הכלכלן האמריקאי טיילר קאוון קבע בספרו האחרון כי AVERAGE IS OVER. אנחנו מתקדמים לקראת דור של סופר-עשירים וכל השאר. מעמד-הבינים ייעלם. קאוון טוען, כי אין מה לעשות בנידון. אני רוצה לחלוק עליו. בעולם של שפע, בעולם של ערים מופלאות עם פנטהאוזים מדהימים ונוף לים במיליארד שקל, אני סבור כי חובתנו המוסרית היא משולשת:
הראשונה, לספק ולעמוד ב"חוזה החברתי" המבטיח קיום בכבוד, מגורים, חינוך, בריאות, מזון וביטחון לכל הקהילה. עלינו לקבוע מהו המינימום המקובל עלינו כחברה, ולעמוד בו. נוסף לקביעת שכר-מינימום, להגדיר גם חבילת שירותים וזכויות כלכליות לכל חבר בקהילה.
חובתנו המוסרית השנייה היא לקבוע את גבולות הפערים המקסימליים שאותם אנו מוכנים לקבל. לשאול ולבחון אם שכר מנכ"ל המשתכר פי 1,000 מעובד שלו הוא בגבולות שאותם אנחנו מוכנים לקבל?
והשלישית: להסיר חסמים, שחיתות, ריכוזיות ואפליה הפוגעים בניידות החברתית, ולאפשר לכולם הזדמנות שווה לממש את היכולות שלהם. מבחן ההזדמנות השווה הוא פשוט – כמה ילדים עוזבים את העשירון שבו חיים הוריהם ועולים לעשירון חדש משל עצמם. מערכת חינוך מודרנית היא תנאי הכרחי להשגת מטרה זאת.
המלחמה הראויה היא לא בפנטהאוז החלומי עם הנוף לים, אלא המלחמה עבור הזכות לקיום בכבוד של כולם, המוביליות החברתית, וההזדמנות השווה של כולם להצליח להגיע לפנטהאוז. המלחמה הזאת לא מתקיימת בישראל בלבד. זוהי מלחמה גלובלית.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.