מהמסגדים הקיצוניים בעזה – אל לב היהדות

הוא התחנך במסגדים קיצוניים בעזה ובחברון, התגייר, התחתן והיום הוא מתגורר בירושלים. ראיון מרגש עם ירון אברהם

מסכת חיים קשה ומפרכת נאלץ ירון אברהם לעבור, עד לרגע בו התגייר והפך לחלק אינטגרלי מהעם היהודי. בגלגולו האחר נולד אברהם (37), נשוי ואב לילדה בת שנתיים מירושלים, למשפחה מוסלמית דתית בת 18 נפשות, מלוד. לדבריו, היה זה בית אדוק שדגל בערכי הקוראן ונהג בילדים ביד רמה, וללא טיפת רגש, אהבה וחום. מכיוון שכך – לדבריו, תמיד חש 'הכבשה השחורה' במשפחתו, ולא יצא מגדרו בשביל להוכיח אחרת.

"במבט לאחור", הוא משחזר, "לא זכורה לי אפילו פעם אחת בילדותי, שבה הרגשתי געגוע לאמא או איזה רגש אחר של שייכות ואהבה, למשפחה ולסביבה. הבעת אהבה, עידוד לילד, מילה טובה בבוקר, התעניינות בך כשאתה חוזר מבית הספר – זה משהו שלא קיים במנטליות הזו. כילד, לא הצלחתי להבין את האלימות הפיזית והמילולית שספגתי בחברה בכלל, ובבית בפרט. אלימות שבאה לידי ביטוי לעתים קרובות – ולרוב ללא שום סיבה מוצדקת. ממקום כזה בנפש, עם כל כך הרבה כעסים ושאלות לא פתורות בתוכי, ברור שלא היה סיכוי שארגיש בנוח להתחבר לערכים ולדרישות, ולעמוד בציפיות".

בהיותו בן 11, הוכרח לצאת מן הבית לטובת מגורים במסגדים שונים בעזה ובחברון, לצד אנשי הדוועה – המכונים 'אנשי התשובה'. בגיל 13 כבר ידע את הקוראן ישר והפוך בעל פה, נחשב לעילוי בלימודו, והצטיין במתן 'נאומי הסתה' במסגדים – אבל מצדו, נהג אברהם לבזות את הקוראן ואת לומדיו – ולא רק בסתר ליבו. פעם אחת הרחיק לכת עד כדי סיכון חייו, כשלעיני מוריו וחבריו לספסל הלימודים – בעט בחוזקה בספר הקוראן.

הכרת את האכזריות של המוסלמים מקרוב, ובכל זאת הרחקת לכת ופגעת בדבר שכביכול הכי מקודש להם. לא פחדת? ממוות למשל.

(מגחך) "פחד ממוות? הרי כל שטיפות המוח שעשו לנו שם, התבססו על העיקרון של ההתגברות על הפחד הזה. במקרה שלי, יצאתי בזול עם עונש של 35 מלקות על הרגליים, ש'רק' ריסקו אותי פיזית. התחשבו בי כי הייתי ה'עילוי' ולמרות שלא פחדתי הייתי מאוד מתוסכל, ומהמקום הזה נבע בעצם כל המרד וחוסר הציות שלי".

מה תסכל אותך בעיקר?

"הצביעות. מאז ומתמיד ידעתי שהדת הזו מזויפת: מצד אחד הם כאילו מחנכים אותך להיות טוב לב ומנומס ולכבד את כולם, אך בהתנהגות היומיומית שלהם – ההיפך הגמור. נתחיל מזה שזו דת מאוד אלימה. מבחינתם, אין מושג כזה של שלום עם יהודים, כי יהודים הם לא בני אדם. אבל כשאתה רואה את האכזריות הזו משתקפת בעיניים שלהם, גם כלפי ילדים קטנים, נשים וזקנים – אתה לא מבין מה כבר יכול להיות יותר רע מזה".

במרוצת השנים, סלחת להורים שלך?

"אני משתדל, אבל זה לא קל. מצד אחד אני לא מאשים אותם על ההתנהגות הברוטאלית וחסרת הרגש, כי זה מה שהם ידעו. מצד שני, הפגיעה היא כל כך גדולה עד כדי כך שכשאהבו אותי באמת, לא ידעתי מה זה לתת ולהעניק בחזרה. מה זה נקרא לאהוב? לא ידעתי את זה, כי בבית אף אחד לא באמת אהב אותי. היום, אחרי למעלה מ-20 שנה שלא התראינו – המשפחה הקודמת שלי תופשת חלק מאוד קטן בתודעה שלי. אני אפילו לא בטוח שאני זוכר איך הם נראים. כשעזבתי את הבית ידעתי שהדבר האחרון שאני רוצה הוא לתת להם להיכנס שוב אל חיי, למרות שמצדם היו כמה וכמה ניסיונות להחזיר אותי".

כחודש אחרי הבריחה מהבית, מגיע אברהם לאילת – והוא בן 16 בלבד. העברית אינה שגורה בפיו, הכסף הולך ואוזל – אך הוא סמוך ובטוח שה' יעזור לו. "בשבועיים הראשונים לבריחתי, ישנתי בבית קברות בלוד. ידעתי שזה המקום היחידי שבו לא יחפשו אותי. כשהיו הלוויות הייתי קופץ מעל לגדר ומסתתר בפינה כלשהי, שלא יראו אותי. ובערב, כשהחשיכה יורדת, הולך לחפש אוכל", משחזר אברהם בנימה עצובה משהו.

אבל אז, בנסי ניסים, פגש בדרכו שליח טוב בדמותו של בעל קיוסק יהודי שריחם עליו ונהג לתת לו מזון, מדי יום. "אני זוכר שתמיד הייתי מריח את האוכל, כדי לוודא שאין בו איזה רעל. היה לי חשש מאוד גדול, בכל זאת – הרי קיבלתי את האוכל מיהודי. וידעתי שיהודי הוא לא בנאדם, ככה חינכו אותי לחשוב. אבל מה לעשות? כשהבטן מקרקרת, השכל שלך – על כל טיעוניו ה'הגיוניים', נדחק לצד. הייתי רעב ואכלתי, אבל כאן בעצם נרקם הקשר הראשוני שלי עם היהדות. פתאום התחלתי לגלות בה רבדים אחרים, שלא הכרתי ולא חשבתי שקיימים: איך זה יכול להיות שהיהודי הזה טוב אליי?".

לדברי אברהם, אותו בעל קיוסק ידע ודיבר קצת ערבית – דבר שהקל על התקשורת ביניהם, שכן העברית שעל שפתיו הייתה דלה ובלתי מספקת. יום אחד, נפתח ליבו של אברהם אליו והוא סיפר לו את הקורות אותו והתייעץ עמו לאן כדאי להמשיך מכאן. בעל הקיוסק המליץ לו לנסוע לאילת, ולמרות שלא היה לאברהם שמץ של מושג היכן זה – החליט להקשיב לו. או יותר נכון, לה'. "תמיד הרגשתי שה' איתי, שם את היד שלו על הכתפיים שלי ואומר לי: 'לך. תעשה מה שאתה חושב לנכון, כי אני איתך. יכול להיות שתיפול ותיפצע, אבל אני שומר עליך ובסוף תצא נשכר מכל הנפילות האלה'. משם בא לי האומץ ללכת עם האמת שלי בכל מצב".

שאלת את עצמך איך אתה עדיין חי?

"זו שאלה שאני שואל את עצמי כבר שנים, ובדרך הטבע – אין לי תשובה עליה. כאדם מאמין, היום אני יודע שכך ה' רצה, שאעבור את כל המהמורות האלה, אצא שפוי ואגיע לאמת שלי – שהיא לחיות ולמות כיהודי".

בהגיעו לגיל 18 התגייס לצה"ל במטרה להתערבב בעולמם של היהודים, אך תחת זאת נשלח ליחידה של חיילים בדואים. אחרי השחרור, השתקע אברהם בתל אביב מעוז החילוניות, ואט אט דועך מעט הקשר שבנה עד אז עם הקב"ה. "אמנם חייתי אז עמוק בתוך השקר החילוני, אבל בעיני החברים שלי – כששמרתי בחירוף נפש על צום יום כיפור או חמץ בפסח, נתפשתי כקיצוני. יותר יהודי ממה שיהודי באמת צריך להיות, בעיניהם. זה לא הפריע לי מה חושבים עליי, מהסיבה הפשוטה שתמיד נחשבתי לשונה".

לאורך הדרך, התוודע אברהם לסוגים שונים של זרמים ביהדות – גם כאלה שהרחיקו אותו אלפי שנות אור ממה שבעצם ניסה להתקרב אליו – הקב"ה. זה התחיל מכך שכשביקש להתגייר, בגיל 19 וחצי, מצא עצמו במקום שמבצע גיורים רפורמיים. "מיד הבחנתי שזו לא הדרך הנכונה, ופרשתי", הוא אומר. "כששיתפתי את החבר'ה השמאלניים שלי בכוונה להתגייר 'כמו שצריך', התגובות היו שאני צריך להכין את עצמי נפשית למסלול הכשרה קשה ומפרך פי 20, ממה שהכרתי במחיצת אנשי דוועה המוסלמיים. הידיעה הזו הפחידה אותי מאוד, אבל עם זאת – לא נכנעתי. ידעתי שה' איתי, ושהוא מלווה אותי בכל מקום ובכל החלטה שאחליט. וכך היה. נכון שזה לקח לי כמה שנים עד שהגעתי לזה, אבל כשזה קרה – ה' פיצה אותי בגדול על כל מה שעברתי בחיים".

בגיל 30, הופנה אל מכון מאיר בירושלים – שם חלה התמורה הגדולה בחייו, כשבד בבד החל את תהליך הגיור שלו. "פגשתי שם אנשים מדהימים כמו הרב דב ביגון, ראש המכון, וכן הרב שמעון בן ציון, שאספו אותי אל חיקם באהבה גדולה והתייחסו אליי כמו הייתי הבן שלהם. זה היה תהליך מדהים מצד אחד, אך גם מורכב מצד שני. כולם אמנם נתנו לי את התחושה שאני רצוי ואהוב, אבל כל היחס המתוק הזה תפש אותי לא מוכן, ונקלעתי לבעיה רצינית".

למה?

(מרכין ראשו וחושב) "כי בשביל אדם כמוני, שאף פעם לא חינכו אותו לגעת ברגש שלו באמת, לא הייתי מוכן למצב הזה שבו אוהבים אותי באמת, וללא תנאי. לא ידעתי איך להחזיר אהבה ואיך לגמול טוב בחזרה, על כל הטוב והשפע שהרעיפו עליי הרבנים, בני משפחותיהם והחברים בישיבה. עמוק בתוכי רציתי להיות מסוגל לתת – לפחות באותה רמה שאני מקבל, אבל לא הייתי בטוח שאני יכול. איך בכלל אפשר לגמול טוב לאדם שמקרב אותי ומתייחס אליי כאל בנו ממש? איך אפשר להחזיר לאדם שעושה לך מקום אמיתי בחיים שלו, ולא בשביל לקבל תמורה חלילה? לא ידעתי איך, וזו תחושה מאוד מתסכלת".

***

לפני שנה וחצי, אחרי שש וחצי שנות התחזקות רוחנית, הכיר אברהם את אשתו, ובא עמה בברית הנישואין, בחתונה כשרה למהדרין כדת משה וישראל. אמנם השאלה על משפחתו לא נשאלה מפורשות, אך אברהם בחר להתייחס אליה בכל מקרה. "לפעמים אני חושב לעצמי, כמה אני בר מזל שנולדתי להורים כל כך לא טובים. את יודעת למה? כי אם הכל היה בסדר איתם, איפה הייתה לי הזדמנות בחיים, להכיר אנשים מדהימים מעם ישראל? לא פעם צבטתי את עצמי בלחי, רק כדי לוודא שאני לא נמצא באיזה חלום יותר מדי טוב, שחלילה יסתיים בסוף. אז להצטער שהוריי לא היו בחתונה שלי? הרי אפילו בהלוויה שלהם לא הייתי. מצטער? לא. אני לא מצטער. הם קיבלו בדיוק את מה שהם נתנו – חוסר רגש. אז מה הפלא שברגעים הכי קשים שלכם, הילד לא נמצא שם בשבילכם? אגב, זה המסר שלי לכל הורה באשר הוא: זה לא משנה מה עבר עליך בחיים, אם אתה חושב שיש לך זכות לפגוע בילדים שלך, יש לך טעות. ה' לא סולח על פגיעה בחסרי ישע, וכל מי שנכשל בזה – יום יבוא וייתן את הדין על כך. ברוך ה', אני שמח להגיד לך שבתי בת השנתיים, חווה כיום את ההיפך הגמור ממה שאני חוויתי בילדותי. עד כדי כך השפיעו אליי הרשמים הטראומטיים – שאני משתדל להתרחק הכי רחוק שאני יכול מכל מה שראיתי, שמעתי וחוויתי בבית הוריי".

"כולם מדברים על כמה כיף זה היה להם לקבל טלפון מאריאלה ממפעל הפיס, ואני אומר שכל יהודי צריך לדעת: אתה זכית לקבל טלפון מבורא עולם. יש לזה משמעות אדירה לדורי דורות – יש לך מושג מה זה אומר שנבחרת לשאת את התורה? איזו זכות זו לקום מדי בוקר, להגיד 'מודה אני' ולדעת שאתה מחובר לה'. היהדות היא הדת היחידה בעולם שלוקחת את ספר התפילה שלה, מרימה אותו על כתפיים ורוקדת איתו. את הקוראן – כל מוסלמי קורא ומפרש לעצמו. איפה הכבוד וההאדרה של כל החוקים? אפס. אין שם כלום. ריקניות אחת גדולה.

"להבדיל אלף אלפי הבדלות, כשזה נוגע לתורה הקדושה שלנו. כשאני מתפלל, אני מרגיש שהנשמה שלי רוקדת עם הקב"ה, ומודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להשתייך לעם קדוש.

באדיבות הידברות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.