סיפור לשבת: שטרות של מסירות נפש

שטרות של מסירות נפש

עוד בהיותו נער צעיר לימים נודע שמו של הצדיק הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב כמתמיד עצום וכגאון הבקי בכל מכמני התורה, ויהודי בארדיטשוב והעיירות סביב לה שחים היו בו בהתפעלות.
כל כך, עד שתחרות סמויה נערכה בין גבירי העיר – מי יזכה ברבי לוי יצחק כחתן ויביא ברכה אל ביתו. שליחים רבים ונכבדים שלחו העשירים אל הגאון רבי מאיר, אביו של הנער העילוי, בפי כל אחד מהם היתה הצעה נדיבה יותר מקודמתה, אולם הצד השווה ביניהם – שכולם הבטיחו להחזיק את בני הזוג על שולחנם כל הימים, למען יהיה ביכולתו של החתן לשבת על התורה ללא הפוגה כאשר הסכין מאז עמד על דעתו.
לבסוף זכה בו אחד מגדולי סוחרי ברדיטשוב, עשיר גדול ועצום, והבטחתו נאמנה לכלכל את בתו וחתנו לעולם מעתה ועד לימות המשיח.
בתחילה קיים האיש את הבטחתו, דבר לא חסר לו לרבי לוי יצחק, והוא אכן השקיע את כל כולו בתורה. אך משעברו וחלפו להן חמש-עשרה שנים תמימות, וכבר היה הבית מבורך בצאצאים רבים, לא הכיר מספיק בחשיבותה של תורת חתנו הגאון והחל משדלו בדברים לשלב תורה עם סחורה שביגיעת שתיהן יהיה מושלם, הוא ניסה לשכנע בהין צדק ובעדינות, ומשלא מצא אוזן קשבת החל מתרגז ומתייחס אל חתנו בקוצר רוח, הוא לא נתן לו מנוח ושידלו ללא הרף לצאת אל חיי המסחר.
מדי פעם פנה אל רבי לוי יצחק בנאום נרגש ואמר: "הלא מאמין אתה שמאת ה' היה לי זאת כל העושר שברשותי, וה' הנותן יכול חלילה גם לקחת, ולפני שיקרה לי אסון וירד רכושי לטמיון, מה תעשה אז? מהיכן תכלכל את בני ביתך? אם על עצמך אינך דואג – להפקיר את גורל זוגתך וילדיך מי התיר לך?", כך עמד ושידלו בדברים, מהם של סברא והגיון ומהם של רגש ופחד.
רבי לוי יצחק ענה בכאב עצור: "חותני היקר, לא אבוא כעת להזכירך את שרוצה הינך לשכוח, שלקחת אותי לחתן על מנת שאשב ואלמד כל ימי. אך זאת אשאל – איך אצא אל חיי המסחר בשעה שאינני יודע כלל פרק בהלכותיו וסדריו, מאין אדע ערכן של מטבעות, קל וחומר של סחורות?", מצא החותן בשאלה זו פתח כחודו של מחט, והחל מרחיבו להיות כפתחו של אולם.
"זאת נעשה. בשבוע הבא מתקיים היריד החודשי בלייפציג. שמונה ימים נמשך לו היריד, אשלח אותך לסחור סחורה, ועמך שניים ממנהלי החשבונות אשר לי. מבינים גדולים הם, וידריכו אותך בדרך הנכונה. ואתה, פקח עיניך וראה. אל תעניק להם מיד את הכסף כשיבואו לשלם על הסחורה הנקנית, בדוק את רמת הסחורה ואת שוויה, ורק לאחר מכן תשלם, כך תלך ותשכיל, ובמהירות יהיה באפשרותי לשלב אותך בעסקיי, כל זאת בלא לעזוב חלילה את לימוד התורה", כמובן.
בלית ברירה הסכים רבי לוי יצחק, ולמחרת יצאו שלוש עגלות בדרך המובילה אל לייפציג, בעגלה הראשונה הנוחה והמרופדת ישב רבי לוי יצחק, ערימת ספרים תחת ידיו, ראשו ורובו שקוע בהם, בכיסו ארנק עור עם עשרים אלף רובלים טבין ותקילין אותם מסר בידו חותנו בתוספת מבול של אזהרות, ולידו ישבו בניחותא שני מנהלי החשבונות.
הם הגיעו ללייפציג ועיניו של רבי לוי יצחק חשכו. ערבוביה נוראה של כל סוגי האנשים, צעקות והכרזות, מלוויו החלו נושאים ונותנים והם לא מסיימים, נשמתו הקדושה צמאה היתה למי ים התורה לאחר שבנסיעה הארוכה נמנע ממנו ללמוד בעיון ובריכוז, הוא מצא בית מדרש קרוב, שקע שם בים התלמוד ושכח עולם ומלואו.
לעת ערב שב לאכסניה, ומצא את מלוויו כועסים עליו מאוד. "לאן נעלמת?" זעמו, "אנחנו מנהלים דיון ארוך ומתמקחים עם אחד מגדולי הספקים של חותנך, ומשהגיע עת התשלום אתה אינך בנמצא, הבושה כיסתה את פנינו ולא מצאנו לנו מקום, באנו לאכסניה שלך וגם שם לא היית, מה עשית לנו?!"
הרגיעם רבי לוי יצחק והתנצל על שמפאת פיגור בסדרי לימודו מוכרח היה לסור לבית המדרש הקרוב, הוא אף החווה להם בידו היכן שוכן בית המדרש שם ימצאו אותו למחרת היום אם יתארך עליהם הסיבוב ביריד. למחרת חזר הדבר על עצמו. הם הלכו יחד, רבי לוי יצחק הוזהר שלא יסור מהם ימין ושמאל כדי שכשיצטרכו כסף יהיה להם אל מי לפנות, אך משהאריכו בשיג ושיח חמק לו רבי לוי יצחק אל עבר בית המדרש מאתמול, ראשו היה עסוק בסוגיה קשה והוא החל תועה בדרך, רגליו הוליכו אותו הרחק הרחק, הוא כלל לא הכיר את המקום וכעבור שעה ארוכה בה הסתבך בדרכו אל בית המדרש, הגיע אל בתיה האחרונים של לייפציג העיר.
***
בקצה העיר התנוסס לו בשחצנות בנין גדול ומפואר, בית טומאה. בבית זה התגוררה קבוצת נזירים נוצריים מסוכנים שקיבלו על עצמם בשם הדת להביא אל שמד יהודים ככל שיותר ולהכניסם תחת כנפי טומאתם. ביודעם שלייפציג הינו מקום התקהלות לאלפי יהודים מכל המדינה שבאים לסחור סחורה ובהם עשירים ועניים, אדוקים בדתם וכאלו שרופפים במצוותיה, מיקמו את מרכז טומאתם בעיר זו ומשם היו יוצאים בימי היריד שליחים מאומנים לשכנע צעירים וזקנים לבוא אל הכנסיה ולהתבשם מהודה, אולי יתפסו ברשתם נשמה נוספת.
לבד משיטה זו היו נזירים מהכת מסתובבים ומהלכים תמיד בפתח הבית ומסביב לו כדי לפגוש באי מי תועה בדרך ולהזמינו להיכנס פנימה, או אז תהא מלאכתם קלה, אך היבול היה כמובן דל ביותר, ולמקום הזה התקדם והלך מבלי משים ומבלי דעת רבי לוי יצחק, בעודו מחפש את השביל שיובילו בחזרה אל מרכז העיר לאכסניה או לבית המדרש.
משעבר בפתח בית התפילה חשבו הנזירים המשועממים שאליהם מבקש הוא לבוא כדי לבחון את מעשיהם, הם משכו אותו פנימה והחלו משכנעים אותו לעלות אל ההיכל השוכן בקומה העליונה, להתרווח ולנוח, רבי לוי יצחק הרגיש מיד בטומאת העבודה זרה השוררת במקום וביקש להסתלק, אך הם לא הסכימו לתת לטרף להישמט מידם, שהרי בעבור זה אורבים הם שעות וימים, ולכן חסמו את הדרך וביקשו ממנו לעלות למעלה. רבי לו יצחק ניסה לצאת דרך פתח אחר, ונזירים נוספים שהלכו והתרבו חסמו את דרכו גם שם. צער רב הצטער באותה שעה. הוא חש עצמו לכוד במעון הטומאה וביקש בכל דרך להימלט.
או-אז עלה בדעתו רעיון מבריק. בלא מחשבה מרובה ובלי להתלבט יותר מדי, לפני שיהיה מאוחר, פשפש בכיסיו, הוציא את הארנק העמוס, שלף את צרור המזומנים והשליכו באחת הלאה אל תוך קומת הכניסה לבית הנזירים. הם עטו על מאות השטרות שהתפזרו לכל רוח והחלו מלקטים בלהיטות תוך קולות וברקים של תחרות, רבי לוי יצחק ניצל את ההזדמנות וברח כל עוד נפשו בו, אחרי שעה קלה עמד בפתחו של בית המדרש בו היה אתמול, דפי הגמרא אותם גמא במהירות השכיחו ממנו את הצרה אליה נקלע שלא במתכוון, עשרים אלף רובל של חותנו הקפדן ירדו לטמיון, ויהיה עליו ליתן את הדין על כך.
בערב שב אל האכסניה, ובפתחה ניצבו שלושה אנשים שחיכו לו בקוצר רוח – שני הפקידים ואדם שלישי שאינו מוכר, הוא היה סוחר מגדולי לייפציג, השניים סיימו עימו עסקה ובאו אל האכסניה לבקש מחתן אדונם את התשלום. "עיסקה מוצלחת סיימנו" אמרו לו בשמחה, "חותנך יהיה מרוצה ממך, בתקווה כמובן שלא ידע היכן בילית את זמנך…תן מחצית מהסכום שבידך עבור התשלום".
"הכסף כבר אינו עימי, הוא אבד", רבי לוי יצחק אמר את הדברים לאט כדי להקל מעליהם את הבהלה. חלחלה אחזה בשליחים המלווים, ולרגע נעתק דיבורם מפיהם. לאחר שהתעשתו החלה מסכת הצעקות, הצרחות והגערות שהופנו דווקא אל עבר אדונם. "שוטה מופלג הוא חותנך", זעק אחד מהם בכל לב, "דברים מפורשים אמרתי לו, לשלוח אברך כמותך ליריד, זה כמו למנות מנהל בנק לקבלן בניין".
"כמו להפקיד שר צבא על עדר עיזים", ניסה המלווה השני את כוחו בהמשלת משלים, "אתה לא בשביל מסחר, הדברים הללו רחוקים ממך כרחוק המים מהאש ומהשמן, הוא התעקש ואלו התוצאות, הרי ביקשנו ממך ללכת תמיד איתנו, מדוע הלכת לבד, מה תענה כעת בבית?!"
רבי לוי יצחק לא השיב, הוא רק נענע בראש בהסכמה. הם צודקים. הם עזבו את לייפציג, שהרי אין להם יותר מה לעשות שם בלא ממון, וכעבור יום ולילה היו בביתם. פסעו לאיטם בכניסה אל הבית, פני החותן היו מעוננות, הוא לא הבין מדוע כבר שבו, "היריד הרי נמשך שמונה ימים", היקשה בזעף, כל סוחר מתחיל יודע שאין עוזבים את היריד בטרם יסתיים, גם אם נערכו עסקאות מוצלחות מאוד, לעולם אין לדעת מה יהיה בימים האחרונים ואילו הזדמנויות יצוצו. הם הביטו ברבי לוי יצחק בציפייה. "לא היה עימנו כסף, על כן שבנו", מלמלו במבוכה. "לא יאומן", פניו של חותנו האדימו וזעמו, "לא היה עמכם כסף?! הרי נתתי בידך בטרם יצאתם לדרך עשרים אלף רובל, סכום אגדי ממש".
"יסלח נא לי החותן", אמר בלחש, "הכסף אבד…", "יסלח החותן הכסף אבד, יסלח החותן הכסף אבד", חזר החותן שוב ושוב על קבוצת המילים, מנסה לוודא ששמע נכון ומנסה להבין את הדברים.
ואז הרקיעה חמתו שחקים והוא החל לצרוח בחימה שפוכה, "חדל אישים שכמותך, יודע הינך בכלל את משמעותה של האבידה?! עשרים אלף רובל!!! זה הון עצום ורב, ילד קטן אתה, תינוק הצריך לאמו", הוא גיוון את שלל ביטויי הגנאי והזלזול, ולא נתקררה דעתו עד שתפס את חתנו, שעמד שם מבוייש ונכלם, והשליכו בגרם המדרגות, "כשתגדל ותדע להכיר בערכו של רובל – תשוב".
רבי לוי יצחק ספג את עלבונו בשקט ושב אל מקומו הטבעי בבית המדרש, שם, בינות להררי הספרים, מצא מרגוע לנפשו. מהתורה וההתמדה בה לא היה בידי איש להשליכו…
***
חודשיים ימים חלפו ורגלו של החתן הגאון לא דרכה בביתו של חותנו. ויהי בימים הרבים ההם התעורר לילה אחד העשיר מדפיקות עזות בדלת ביתו המפואר, הוא אץ בבהלה לדעת מי זה מפריע את מנוחת הלילה הנינוחה, ונדהם לראות את אחד מנכבדי העיר הגויים, הוא עטה רעלה על פניו, ועתה עם פתיחת הדלת על ידי ידידו היהודי הסיר את המסווה מעל פניו ולחש באוזנו של היהודי: "קום ברח לך מהעיר, כי התאגדו כל האנשים המבקשים את נפשך, הם עומדים להגיש נגדך תביעה ענקית ומרושעת על כי אחראי אתה לשריפה הגדולה שהתרחשה בשבוע שעבר בעיר ובה עלו באש בתי מסחר לרוב".
העשיר האמין לנוכרי שעמד בפתח ביתו, הדברים היו ברורים, זה זמן רב שמתחריו הנוכריים צרה עיניהם בהצלחתו, והם מחפשים דרכים כיצד להתנכל לו. עתה, לאחר האש שאחזה בכמה מבתי המסחר, מצאו הרשעים כדי רשעותם ומבקשים לתפור נגדו עלילה ולומר שיצר התחרות הביא אותו לבצע פשע של נזק לרכוש זולתו. ניכרים היו דברי אמת בקולו של הידיד הגוי. עם שחר, כשהגיעו שוטרי העיר לעצור אותו, כבר לא שהה בעיר, הוא היה בדרכו לליז'נסק, אל תל-תלפיות שהכל פונים אליו, לשפוך את מרי שיחו ולתנות את צערו באוזני הרבי רבי אלימלך. "עד לכאן הטרחת את עצמך להגיע כדי לבקש ישועה לצרה שניחתה על ראשך לפתע?" התפלא רבי אלימלך, "הלא חתנך הקדוש ידיו רב לו בעבודת התפילה, יודע הוא פרק בעריכת שפתיים ובבינת הלב, ומדוע זה באת הנה?! משל לסנדלר ההולך יחף ולנגר ההולך לחפש מי ישאיל לו שולחן ומיטה, שוב לביתך ופנה אל רבי לוי יצחק חתנך, בתפילתו הבוקעת רקיעים ימציא לך ישועה".
התבייש העשיר לספר לרבי כי גבר הר בינו לבין חתנו, ונסע בפחי נפש לביתו, הוא ציפה לנס שיתרחש.
ואולם שום נס לא התרחש, בבואו הביתה נעצר מיד, ובחומרה הובהר לו כי בעוד חודש ימים יערך לו משפט ראווה, שם יואשם בהצתה זדונית שעונשה שנות מאסר רבות וקנסות כספיים כבדים, בקושי שוחרר בערבות כספית גבוהה. הימים חלפו במהירות, תאריך היעד התקרב, וכל מי שהכיר את אופי השופטים ודרכי המשפט המליץ לו שלא לשבת בחיבוק ידיים ולנסות לעשות דבר, כי העונשים כבדים וחמורים. הוא נסע שוב לליז'נסק. "דברתי כבר אמורה לך", השיב לו הרבי בסבלנות, "ברור היטב שחתנך הוא זה שבכוחו לבטל את רוע הגזירה".
שב החותן הביתה ונקט בתחבולה. הוא ערך סעודה גדולה לכל בני העיר ובהם המוני ענייה, שני דברים חשובים ביקש להשיג בסעודה זו: האחד, לקיים סגולה מקדמת-דנא לישועת הפרט, כמאמר הכתוב בתהילים "סעדני ואיוושעה", כלומר על ידי סעודה לאביוני העם נושעים מכל צרה ומצור, ולסעודה זו הזמין גם את חתנו הגאון המגורש, ובה קיווה להתפייס עימו ולבקש את עזרתו ותפילתו, וזה היה הדבר השני שביקש להשיג.
שש ושמח רבי לוי יצחק על ההזמנה, שהרי צער רב ציערתו העובדה שהיסב לחותנו נזק ועוגמת נפש שלא באשמתו, הוא הגיע אל הסעודה, ושם כיבדו חתנו בכל הכבוד והיקר, הוא לחש על אוזנו משל ידידים נאמנים הם מאז ומעולם את דבר הצרה הנוראה בפניה הוא עומד, ואת העונש החמור אותו עלול לקבל על עלילה שפילה זו.
מיד פתח רבי לוי יצחק במסכת וסדר של תחינות כפי שאכן ידע, ולא הניח לו לסידור התפילה ולספר התהילים עד שחש כי היתה לחותנו הישועה וכי סכנת המשפט הנורא כבר אינה מרחפת על ראשו.
יום לפני המשפט, והמשפחה כולה מכינה עצמה לגרוע מכל. חוזי הוורודות – אלו שרואים תמיד רק טוב, ביקשו לנחם את אבי המשפחה ואת עצמם כי רק שנות מאסר בודדות צפויות לו…ורואי השחורות – צפו את הגרוע מכל, אך האב עצמו רגוע היה, הוא הבין כנראה כי היה זה עונש משמים על שהקפיד על חתנו הצדיק, ואולי בכלל על כי ניסה לנתקו ממעיין חיותו – התורה הקדושה.
***
פעמון האזעקה הכנסייתי אשר על ראש המגדל צילצל באותו ערב בקולות לא שיגרתיים, המונים יצאו מבתיהם ודליי מים בידיהם, היה זה קול הפעמון המבשר על שריפה שפרצה בעיירה, "היכן שוב פרצה אש?" שאלו תוך כדי ריצה.
בניין בית המשפט עלה בלהבות, קומה אחת נשרפה כליל, למחרת באו השופטים ועובדי הבית לבדוק את מידת הנזק, והנה המוני ניירות ומסמכים נאכלו ברעבתנות על ידי האש המסתורית וביניהם המסמכים המרשיעים את חותנו של רבי לוי יצחק. הוא שוחרר מיד בתוספת הממון אשר הפקיד לערבות…
***
מאושרים, שמחים ומפויסים נסעו החותן העשיר וחתנו הצדיק לליזנ'סק אל הרבי רבי אלימלך. בבואם קידם אותם הרבי בחיוך רחב, הוא ניגש אל ארון מגירות שעמד בצד החדר, נטל מאחת מהן צרור, והניח לפני רבי לוי יצחק. "אברך!" פקד עליו רבי אלימלך, "פתח נא את הצרור".
בצרור היו לתדהמתו עשרים אלף הרובלים אותם פיזר במצוקתו בכניסה לבית הטומאה. עוד בטרם פצה את פיו לשאול, כבר הסביר רבי אלימלך וסיפר:

"מאותו יום בו נטלו הנזירים את הכסף שהשלכת במסירות נפש, לא מצאו מנוח לכף רגלם הטמאה, מין דיבוק אחז שם בבית, החלונות רעדו, קולות שונים ומשונים נשמעו בלא הסבר הגיוני, והלחץ היה נורא. משהחלו לחשב חשבון בשל מה הסערה הזו, עלה בדעתו של אחד מהם שאולי בא הדבר בסיבת הכסף שנטלו בלא שיגיע להם וניצלו מצוקתו של איש יהודי. הם אספו את כל הסכום ושיגרו אותו בידי איש שהכירו למען ימסור אותו לרב מישראל שיוכל להביאו בחזרה לבעליו, כך התגלגל הכסף עד אלי. והרי הוא לפניכם." ס. עונג שבת מאת "משפחה"

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.