סכנה: שחיתות! / העיתונאי יאיר שלג מוקיע ומזהיר

"תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל ילדיה בידי מפקדים הראויים לכך" – השחיתות היא סכנה קיומית וראשי המדינה צריכים להיות ראויים ותמימים כדי לשאת באחריות הכבדה. ראו הוזהרתם:

הרשעתו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, החזירה באופן טבעי לשיח הציבורי את סוגיית השחיתות. בלי להתייחס לפרטי הפרשה הספציפית ובלי לטעון שתופעת השחיתות בישראל נרחבת יותר מאשר במדינות מערביות אחרות, אני מבקש לומר שמשמעותה החברתית של התופעה במדינה דוגמת ישראל חמורה בהרבה מזו שבשאר מדינות המערב.

כל מדינה מערבית מחשיבה כמובן את השחיתות להתנהגות מגונה, ומעלה על נס פוליטיקאים טהורי מידות. גם אם יתגלו בקרבה פוליטיקאים מושחתים, הדבר אולי יגרום לכל היותר להפלתם ולהחלפתם ביריביהם, עד שאלה בתורם אולי ייחשפו גם כן במערומיהם, וחוזר חלילה. לעומת זאת בישראל סוגיית השחיתות אינה רק שאלה מוסרית הנוגעת לטוהר המידות, יש בה פוטנציאל לפצצה מתקתקת ברמה האסטרטגית, כיוון שהחיים בישראל תובעים הקרבה ומסירות החורגות בהרבה מהמקובל במדינות מערביות אחרות. הם כרוכים כמובן בסכנות ביטחוניות כבדות – לא רק לצעירים המשרתים בצבא אלא, בעידן הטילים, גם לכלל האזרחים – שפירושן גם חיים במתח מתמיד. בשנים האחרונות הולך ומתברר שהעתיד הצפון לצעירים המשתחררים מהצבא גם הוא אינו מרנין במיוחד.

כדי לעמוד בנטל הזה, חיוני, שהאזרחים יחושו בבירור שההנהגה, המכריעה בעניינים שישפיעו על עתידם ועל עצם חייהם, תהיה נקייה מכל רבב. מציאות אחרת מציבה סימן שאלה על טיב השיקולים שלאורם התקבלו הלכה למעשה ההכרעות השונות, ובעיקר מעוררת את השאלה העקרונית: האם בשביל מדינה שזו הנהגתה אנו מסכנים את חיינו ונתונים במתח מתמיד?

שוכחים מהאידאולוגיה ו"עושים לביתם"

אחת השאלות המטרידות בשנים האחרונות היא מדוע כל כך הרבה צעירים ישראלים נוהרים לחו"ל, דווקא בשנים הללו שבהן המתח הביטחוני והקושי הכלכלי, על אף חומרתם, בכל זאת נמוכים בהרבה מאלה ששררו כאן בעשורים הראשונים לקיום המדינה, שבמהלכם אפילו לא העלו בדעתם הוריהם של הצעירים הללו לרדת מן הארץ. התשובה אינה טמונה רק בזמינות האמצעים – שפה, נגישות וכדומה – אלא גם בטיבו של האתוס החברתי הכולל: בימים של אתוס שהתמקד בבניין אומה, כאשר גם ההנהגה דאז – על אף חולשותיה הרבות –שידרה צניעות ומסירות לכלל, טבעי שגם הציבור הרחב ינהג ברובו בהתאם. ואולם כאשר האתוס המרכזי מפנה את מקומו ל"עשייה לביתנו", וההנהגה עצמה משדרת שזה גם מה שמניע אותה, אין להתפלא שהצעירים מבינים שאלה כללי המשחק החדשים ושהם חשים ש"העשייה לביתם" תיעשה בתנאים טובים יותר בברלין.

למען הסר ספק: התביעה איננה רק מן ההנהגה הפוליטית. השיח הציבורי וההתנהגות הציבורית מעוצבים על פי התנהגותן של כלל האליטות – הפוליטיקאים, אילי ההון, אנשי התקשורת וגם אנשי האקדמיה והעילית האינטלקטואלית. כשם שאנחנו מבינים שאפילו בצבא אין די בהיררכיה ובמשמעת, אלא צריך שהחיילים יביעו אמון באישיותם וביושרם של המפקדים, כך הדין בכל מערכות חיינו. דבריו המפורסמים של דוד בן-גוריון, "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל ילדיה בידי מפקדים הראויים לכך", צריכים לחול לא רק על אימהות ולא רק על מפקדים, אלא על אמונם של כלל האזרחים במי שמשתייך לכל אחת מן המערכות המעצבות את הנורמות בחברה הישראלית.

כצעד סמלי המבטא את ההכרה בכך, אולי ראוי לעודד נורמה (זה לא עניין להוראה מונחתת) שבה ייתלו בשירות הציבורי לא רק תמונותיהם של נשיא המדינה ושל ראש הממשלה, אלא גם תמונות של חיילים ואזרחים שנהרגו בקרב המתמשך על קיום המדינה. אם תונח לפני העובדים בשירות הציבורי תזכורת מתמדת לקרבן הנתבע מהחיים כאן, אולי גם יזכרו באיזה רף מוסרי וערכי גבוה הם צריכים לעמוד כדי להיות ראויים לקרבן זה. לשיטתי, המתים לא ציוו לנו את החיים אלא אפשרו לנו אותם, והם אלו שציוו לנו את הצורך להיות ראויים לקרבנם.

מי שלא יעמוד ברף הזה הוא לא רק עבריין ואדם לא מוסרי, אלא גם נושא באחריות לכך שהצעירים של השנים הבאות לא יסכימו עוד לשלם את המחיר הנתבע מהחיים בישראל.

הכותב: יאיר שלג הוא עיתונאי 'מקור ראשון' ועמית מחקר בתכנית דת ומדינה, יהדות ודמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.