הסופרות החרדיות הגיעו לבית הנשיא

ספרים רבים כתבה הסופרת שרה פכטר – היום בעלת משרד תקשורת ויחסי ציבור. לאחרונה הגשימה חלום כשהביאה סופרות חרדיות לבית הנשיא, כשהמטרה היתה להעניק הכרה לסופרות החרדיות. ראיון מרתק

הסופרת החרדית שרה פכטר אירחה בשבועות האחרונים מפגש סופרות חרדיות במעונו של נשיא המדינה רובי ריבלין.

כעת היא מספרת ל'אקטואליק' על המפגש המסקרן:

כמו אמנים רבים ששולחים ידם בציור או בכתיבה, בכובע השני שלי יש לי משרד פרסום ויחסי ציבור למגזר החרדי, דתי לאומי בשם שרה תקשורת, לצד העבודה סביב השעון מול לקוחות וקמפיינים, אם תשאלו אותי מה ההגדרה שלי, סופרת.

את הספר הראשון שלי פרסמתי בגיל שש עשרה, (פצוע קל, על חייל במלחמת ויאטנם והוא זכה להצלחה מסחררת באותה תקופה) ובימים אלו ממש יוצא לאור הספר השמונה עשרה שלי.

בתחילת הדרך חלמתי שאתפרנס מכתיבת ספרים, אז נכון, התמלוגים, והספרים שמובילים להרצאות הם בהחלט עזרה לפרנסה אבל לא פרנסה בפני עצמה.

לפני מספר שבועות הגשמתי חלום וארגנתי מפגש סופרות חרדיות בבית הנשיא, מה המטרה שלך שאלו אותי הסופרות החרדיות?

מפגש של סופרות חרדיות עם נשיא המדינה רציתי להאמין תעניק לנו את מה שאחרים מסרבים להעניק לנו: הכרה בנו, הכרה בזכות הקיום שלנו כיוצרות וכאמניות חרדיות.

הנשיא  רובי ריבלין ורעיתו נחמה קיבלו אותנו בשמחה, האירוח היה נפלא, במהלך המפגש המרתק הם הביעו התפעלות,  הנשיא הביע את תדהמתו מעושר השפה, מהספרים, והמרחב האומנותי שלנו כסופרות חרדיות.

במהלך המפגש הסופרות החרדיות שתפו את הנשיא ורעיתו בעושר שפתן, והוכיחו שהנשים החרדיות הן סופרות אמיתיות עם מגוון רחב של ספרים על המדף.

זה היה משמח. זה היה מעציב. כך הגדירה אחת הסופרות שהשתתפה במפגש

משמח, כי תמיד משמח לפגוש בעוצמה נשית שמקורה בבית היוצר שלנו.

מעציב, כי לא יכולתי שלא לתהות, אם בתום המפגש הבין הנשיא את שידענו אנחנו בראשיתו. אולי הוזמנו אל ביתו כנציגות הספרות החרדית שרוצות לראות שינוי מבורך.

אני מצטטת את התחקיר של הסופרת החרדית דבורי רנד תחקיר שפורסם בעיתון משפחה. שיחד איתי מקווה שאולי המפגש עם נשיא המדינה ורעיתו יגרום לשינוי אמיתי:

להלן הציטוט של דבורי רנד: סופרים חרדיים, בניגוד לסופרים ברחבי העולם' אינם 'סלבס' ואינם 'גיבורי תרבות'. רובם של הסופרים החרדיים פועל בדממה, מאחורי הקלעים. במציאות של ישראל 2018, הוצאת ספרים אינה נחשבת להכנסה משתלמת. במקרה הטוב, היא יכולה להיחשב כדמי כיס נאים. לא כבוד ולא כסף מניעים את הסופרים החרדיים לכתוב. סופרים חרדיים מונעים מאהבה. אהבה לאמת. אהבה למילים ולשפה היפה שלנו. אהבה לבני אדם ולעולם שזכינו לחיות בו. את האהבה הזאת מבקשים הסופרים החרדיים לבטא בעזרת המילים, ורק האהבה מניעה אותם ליצור, אבל גם אהבה זקוקה למקורות קיום.

אמנים הם אולי עם רעב ללחם, אבל אמנות אינה יכולה לרעוב. היא זקוקה להכרה כדי להתקיים. הכרה היא החמצן והלחם של האמנות, ובלעדיה אין לאמנות חיים.

העוגה התקציבית של המדינה מציעה מספר פרוסות המיועדות לתמיכה באמנויות ובאמנים שונים, בהם סופרים, אך למרות המציאות הזאת, הספרות החרדית עדיין רעבה להכרה ולתקציב.

כל מלגת אמנות מסתמכת על שלושה יסודות:

  1. הקריטריונים: התנאים המכתיבים את הדרישות ואת סף ההתאמה של היוצר או היצירה.
  2. מגיש הבקשה: במקרה של סיפורת, היוצר או ההוצאה לאור.
  3. ועדת השיפוט: אלה שמעיינים בבקשות וביצירות ואמורים להכריע מי זכאי לקבל את המלגה.

אם ברצוננו להעניק מבט משקף אובייקטיבי על המציאות הרווחת כיום, בארץ, חובה להתייחס לכל אחד מיסודותיה של המלגה.

קחו לדוגמה את הקריטריונים – אחד מהפרסים הספרותיים שהיו נפוצים בעבר הוא פרס אוסישקין שניתן על ידי הקרן הקיימת לישראל. הקריטריונים לזכייה בפרס מתנגשים בחיים החרדיים ובאידיאלים שעליהם חונכנו. לא מפתיע אותנו שאין אף סופר חרדי אחד ברשימת הזוכים בפרס זה. כך לגבי פרס שפירא ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.

אין לנו תלונות גם על פרס ברנר. הפרס הוא פרס פרטי, והוא קיים הודות לקרן שייסדה משפחת האפט. זכותם של מנהלי הקרן לקבוע את כלליה, והפרס, שנותנת אגודת הסופרים העבריים, אגודה שהסופרים החרדיים אינם נמנים עימה, אכן לא מגיע לידיים חרדיות.

(אגב, יוצרת חרדית אחת זכתה בעבר בפרס ברנר. נסו לנחש מי היא. רמז: היא אינה בחיים.)

ברוב המקרים האחרים, הקריטריונים הם גמישים, ולעיתים קרובות, בקושי קיימים.

עיריית תל אביב, לדוגמה, מצהירה על פרס ביאליק, שאותו היא מעניקה מדי שנה: "מטרת הפרס, לעודד את יצירתם של הסופרים והחוקרים העבריים החיים במדינת ישראל."

פרס ברנשטיין, המנוהל מעיזבונו של מרדכי ברנשטיין, מיועד ל"עידוד יוצרים צעירים עד גיל חמישים". הוא מתהדר בקריטריון הגיל, ולא עוד.

פרס הרי הרשון, פרס רחל נגב, פרס רמת גן לספרות, פרס קוגל, פרס ירושלים לספרות, פרס ספיר, פרס א.מ.ת, פרס אקו"ם – כל אלה הם פרסים המיועדים לעידוד אמנות המילה הכתובה. הסופרים החרדיים עונים לכאורה על הקריטריונים של הפרס, ולמרות זאת, אין ברשימות הזוכים אף שם חרדי אחד, למעט היוצרת החרדית שזכתה גם בפרס ביאליק, גם בפרס שפירא וגם בפרס ראש הממשלה, שתכף נדון בו.

הפרסים הנ"ל, וכן פרסים נוספים, הם פרסים שמחלקות עיריות שונות או קרנות פרטיות. עד כה עוד אפשר לקבל בהבנה, אם כי בצער, את העובדה שאין יוצרים חרדיים בזוכים.

המציאות שונה לגבי הפרסים הממשלתיים הנגזרים מהתקציב הממשלתי שכולנו מממנים מכיסנו ובמסינו.

שרה פכטר בבית הנשיא, באירוע סופרות חרדיות

פרס דבורה עומר הוא אחד הפרסים הצעירים יחסית. משרד התרבות החל לחלק אותו רק לפני ארבע שנים. גובהו של הפרס הוא 100,000 שקל, המחולק לחמש קטגוריות שונות. חלק מהסופרות החרדיות דיווחו על ניסיונותיהן לזכות בקטגוריית 'ספר לילדים ולנוער' (גובה הפרס בקטגוריה זו עומד על 20,000 שקל). אף אחת מהן לא זכתה, נכון לשנה זו.

עוד פרס יוקרתי הוא 'פרס ישראל', פרס שמוענק במגוון תחומים. חמישים ותשעה סופרים זכו בקטגוריית 'ספרות ושירה'. אין בהם זוכים חרדיים. מי שיזם את הפרס היה שר החינוך דאז בן ציון דינור, שאמר על הפרס את המילים המרשימות הבאות: "עצמאותו של עמנו תלויה בעוצמתו הרוחנית". אירוניה עצובה היא, שדווקא הסיפורת החרדית לא זכתה מעולם בפרס זה, למרות עוצמתה הרוחנית.

ומה לגבי פרס הנשיא? פרס המוענק לסופרים "על תרומתם להעשרת התרבות הישראלית וערכי הרוח בה לדורות הבאים." האם הסופרים החרדיים אינם מעניקים ערכי רוח לדורות הבאים?

בדרך כלל, בכל פרס זוכה רק יוצר אחד. פרס יוצא מהכלל הוא פרס היצירה, פרס שגם אותו מעניק משרד התרבות במספר קטגוריות בתחום הספרות והשירה.

השם החרדי היחיד ברשימה הוא שמו של שמחה פשיטיק, שזכה על ספרו 'צדיק סופית' בקטגוריית 'פרס ביכורים להוצאות לאור על הוצאת ספרי ביכורים'. ואגב, הפרס, כפי שקל להבין משמה של הקטגוריה, לא הגיע ליוצר, כי אם להוצאה לאור.

עוד פרס שיכול להתהדר בשם חרדי (אחד מני רבים!) הוא פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מטרתו הרשמית היא "להוקיר את הספרות העברית ולעודד מצוינות בכתיבה הספרותית העברית". בשבע עשרה השנים האחרונות זוכים בכל שנה כארבעה עשר יוצרים בפרס. אף אחד מהם אינו חרדי. החרדית היחידה שזכתה בו בעבר היא המשוררת זלדה. היא שזכתה גם בפרסים ברנר, ביאליק ושפירא, שאותם הזכרנו קודם. בטרם נתנחם בה, שימו לב לתקופה: הפעם האחרונה שבה זכתה זלדה בהכרה ציבורית כיוצרת חרדית הייתה לפני ארבעים שנה. אי אפשר שלא לתהות, אם זלדה הייתה זוכה כיום באחד מהפרסים הללו, לו הייתה בת דורנו…

בקרוב אני מגשימה חלום נוסף שמעט מאד סופרות חרדיות תגשמנה, אני מוציאה ספר בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

וכן, שוב מתוך רצון או חלום, שלסופרת חרדית יהיה סיכוי, או הכרה אמיתית.

ומעבר לתחקיר המצוין, אין ספק שכמות הסופרות החרדיות מרשימה ביותר, אני זוכרת בתחילת דרכי הייתי בין הסופרות הבודדות, את הספר הראשון שלי הוצאתי בגיל שש עשרה , ולאחריו פרסמתי הרבה ספרים, מי חלם שהיום רק תלכי למדף הספרים ותוכלי לבחור איזה סופרת שאת רוצה, כי אנחנו תמיד נקרא ספרים בשבת.

סוף ציטוט וכל הכבוד לדבורי רנד על התחקיר המרשים ומכאן לחלום הפרטי שלי כסופרת חרדית/

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.