על ירושלמים ומציאות אורבנית / דב שליין

דמיון מפותח והרצון לשלב בין ישן לחדש, הולידו עץ אורבני או פרח ענק שמתנפח ומאיר תחתיו. הוא נשתל ברחוב יפו בירושלים, בואכה שוק מחנה יהודה, והתמיהות סביבו הולידו גל שמועות ותרחישים מקוריים. דב שליין, בראיון מרתק עם אומן בעל דמיון מרתק לא פחות:

בוקר אחד קמנו, אנחנו הירושלמים למציאות מזעזעת. ככה סתם, ללא התראה מוקדמת ואפילו ללא ברירה. מי שלא ירושלמי רגיל לזה, אבל לא בירושלים. לנו יש את הכותל, את החומה ואת השעון הענק בכניסה.

כאמור, התעוררנו, והופ, בכל רחבי העיר תקועים עמודים לא ברורים, עקומים עם סמרטוט אדום בסוף, כאילו שזה מה שהיה חסר כדי להתגרות בנו, הירושלמים. אנשים שחיים בבירת ישראל, עיר האלוקים. כן, ברזל גבוה עם סמרטוט אדום.

אך את חטאי אני מזכיר היום, מהרגע הראשון התחברתי לזה. החברים שלי, כולם, רק מעצם, יכולת החיבור שלי למיצג מוזר זה, הזדעזעו שנית. "מה יפה בזה"? שאלו. עניתי להם כי זה לא עניין של יופי, או שאתה מתחבר לזה, או שלא. ואל תשכחו, הוספתי, שעל גשר המיתרים עד לפני שעתיים, דיברתם את אותו דבר.

פתאום, הכותל וגשר המיתרים בסדר מצידכם, והמתקנים האלה לא! "אוי איך אתה משווה"? הם ביטלו את דבריי. הייתי ציני, ניסיתי להסביר,
לא עזר לי. ובצדק. חשתי מובס.

בעקבות כך, התחלתי לחקור את הנושא. נכנסתי לאתר של עיריית ירושלים, ושם חשכו עיניי- כלומר, נרדמתי. למחרת, שוב נכנסתי לאתר, ראיתי שבטקס הדלקת נר ראשון של חנוכה, בשעה שש בערב על הפונקט, ישתתפו ראש העיר והאמן ארז אלה, זה ששתל את העצים האלה, קרי, את המיצג האמנותי הזה בכל רחבי העיר. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר (טוב ברור לכם שאני מגזים בשביל הטקסט?! יופי).

ערב נר ראשון של חנוכה, חמש בערב, אני כבר שם, גם ראש מערך הטקסים של ברקת, שם. ניגשתי אליו, אמרתי לו שחברים שלי ביקשו ממני לברר אצלו משהו. "בבקשה. תברר", הוא ענה.

מה זה?! שאלתי ברטוריקה מתאימה. הוא מצידו היה אדיב וניסה להסביר, עד שהחליט, "תיכף מגיע לפה האמן שעשה את זה, אבקש ממנו להסביר לך את הקונספציה". יססס.

שמחתי. אני אוהב שאמנים הולכים להסביר לי קונספציות, לא פחות ממה שאני אוהב את המילה קונספציה. תודו שזה מדליק. ק ו נ ס פ צ י ה.
האמן הגיע, אליו הייתי דיפלומטי יותר. הצגתי את עצמי, ותוך כדי ניסיתי לשמוע ממנו ולהבין את המייצג שאני, כן, התחברתי אליו, כדי שאוכל גם לחבר את החברים.

תוך כדי, נסיונות דיבוב עם האומן רב הדימיון, העליתי תמונה לקבוצת וואטסאפ, כי מי יוותר על סלפי עם האמן? התגובות היו סוערות ונסובו סביב הרצון שאשאל אותו: "מה הוא לקח כשחשב על זה? וגם מאוחר יותר בשלב התכנון". לא שאלתי, הקשבתי.

האומן מצידו הסביר (ואני לא מצטט, כך שיכול להיות שלא הבנתי אותו): "ניסיתי לשלב, בין הישן לחדש". הוא אמר. "משהו שיחבר בין שוק מחנה יהודה שכבר קיים הרבה שנים. הרבה מאוד, לרכבת הקלה הצמודה לה, שהיא די, איך נאמר, פיסגת הקידמה בתחבורה הציבורית של ישראל.
בין הטבע למרחב האורבני של ירושלים. בין הפרימה למודרנה. שתלתי עצים, לזכר הטבע, מברזל ועלים מבד, (ע"ע רכבת קלה),פרח ענק אם תרצה. שמתנפח ומאיר תחתיו כאשר אנשים ניגשים אליו ובכך הוא נותן מחסה מפני הגשם בחורף ובקיץ צל".

"אדוני האמן",-קטעתי אותו מיד כשסיים- "אהבתי. קבל לייק, אפילו תגובה, מהרגע הראשון התחברתי לזה. אבל אתה מודע לזה שיש אנשים שחושבים שזה לא יפה"?!

"זה לא עניין של יופי" הוא הסביר "זה עניין של חיבור, צריך להתחבר לחיבור של זה".

"תודה רבה לך, אדוני האמן", סיימתי את הראיון ה-די בלעדי הזה- כי הוא לא התראיין לאף אתר חרדי קודם. "תודה שהסברת ובעיקר תודה לך, שחיברת".

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. אחד הדברים הכי מכוערים והכי מטופשים (כן! זו עדיין דעתי ודעת רבים גם על גשר המיתרים) אבל מה שחשוב זה שגם את ברקת יזכרו עם יצירת אומנות מכוערת שחוץ מהאומן עצמו (ו"מי שהתחבר") אף אחד לא מבין איזה עונש מגיע לתושבי ירושלים אחרי הרכבת "פסגת הקידמה" (כנראה שהאומן הנכבד לא נסע בו אפילו פעם אחת בשעות העומס שהוא רוב היום)

    מיקי |
    הגב