על פחדים וילדים: מפלצת מתחת למיטה / חגית אמאייב

עולמו הפנימי של הילד לחלוטין נסתר מעינינו. שכן, אנו המבוגרים הורגלנו לאורך השנים להיות פרקטיים מאוד וזאת בכדי לא לבזבז זמן, לא להיות פגיעים מדי, לא להיות רגשניים ולא להודות בחולשות

נכנסתי בבהלה אל חדר הילדים החשוך לשמע זעקותיה ובכייה של אחת מבנותיי.

"מה קרה?! מה קרה?" שאלתי כשעודני מנסה לייצב עצמי מהסחרחורת שאחזה בי בשל זינוקי ממיטתי אל עבר מיטתה.

"יש צורות בחדר. יש צורות בחדר".

"אילו צורות?" שאלתי ברצינות רבה, בעודי מרימה את הילדה הישנונית.

"צורות מפחידות" היא התנשפה במהירות.

"הן אמרו לך משהו הצורות?" תחקרתי את הישנונית המבוהלת.

"כן. הן אמרו לי שאני תינוקת".

"אוי, וזה בטח היה לך ממש לא נעים".

"לא זה לא היה לי נעים. הן מפחידות אותי" היא השיבה.

"אז תגידי להן שאת בכלל לא תינוקת אלא ילדה גדולה. ותגידי להם שאם הם יגידו לך דברים לא נעימים אז הן לא יוכלו להיות חברות שלך ואת אוהבת חברים. חוץ מזה אבא ואמא שומרים עלייך חזק חזק אז אם הן יגידו לך דברים לא נעימים תאמרי להן שההורים שלך ממש יכעסו אז לא כדאי להן". והילדה נתנה לי חיבוק חזק, הניחה את הראש וחזרה לישון שנת ישרים.
עולמו הפנימי של הילד לחלוטין נסתר מעינינו. שכן, אנו המבוגרים הורגלנו לאורך השנים להיות פרקטיים מאוד וזאת בכדי לא לבזבז זמן, לא להיות פגיעים מדי, לא להיות רגשניים ולא להודות בחולשות. החיים התובעניים אותם אנו חיים מביאים לכך שחלק נכבד מחיינו אנו פועלים כרובוט על מצב אוטומט ומשתדלים להטות על עצמנו שיריון כבד שאמור להגן על נפשנו העדינה מפגיעות שונות בבית, בעבודה ובחברה. הבעיה מתחילה כאשר נדמה לנו שאנו אמורים לחספס גם את ילדינו ולהפוך אותם לחזקים ומחושלים רגשית ופיסית מינקות. על כן, המשפטים השגורים על לשוננו יותר מכל הם משפטים כמו: "לא קרה כלום", "זה בכלל לא נורא", "אין פה שום מפלצת", "אתה סתם מדמיין". מבלי משים, מה שאנו עושים זה לבטל את רגשותיהם של ילדינו שחווים דבר מה ובמחי יד מוחקים את אותן רגשות, שוללים אותן בתוקף ומשאירים ילד מבולבל שלא מבין האם עליו להאמין להורים שהם בחזקת "יודעים הכל" בעיניו, לבין התחושות והאינטואיציות הפנימיות שהוא לומד לגבש ולהכיר בעצמו ביחס למתרחש סביבו.

ילד שישמע את הוריו מבטלים את דבריו או את תחושותיו פעם אחר פעם, יפסיק עם הזמן להאמין לתחושותי עצמו ויתחיל לחפש כל הזמן תשובות חיצוניות ל"איך אני צריך לפעול או להרגיש", דבר שעשוי להפוך קריטי עם השנים. ואתן דוגמא: ילד נפל קלות וקיבל מכה, הוא רץ היישר אל אימו בכדי לשתפה בחוויה הלא נעימה שזה עתה חווה. "לא נורא חמוד, לא קרה כלום. תמשיך לשחק" אומרת האמא האוהבת ומשקרת לילד ולעצמה! כי אכן קרה משהו שעשוי להיות "נורא" לא נעים בעבורו, והניסיון להסיח את דעתו של הילד לחזור לשחק כאילו לא אירע דבר היא טעות שכיחה ויסודית.
ולהלו מספר נקודות ליישום:

  1. כשילד מספר לכם על דבר לא נעים שקרה לו, ממכה שקיבל ועד ילדים שצחקו עליו פשוט תראו הזדהות עם כאבו ותאמרו לו "אני רואה זה ממש לא נעים לך". הילד שיחוש שמבינים אותו יוכל לחזור מהר יותר לענייניו.
  2. דימיון הוא מצרך בריא ומבוקש שחשוב לשוחח עליו ולפתח אותו. אם במקום לומר "אין בחדר אף אחד" תאמרו "איך נראה החבר הזה שלך שנמצא פה בחדר", תוכלו להיחשף לעולם המרתק של ילדיכם שהדמיון בו הוא מציאות ממשית.
  3. כשילד אומר לכם "אני עצוב", אל תגידו "אין לך סיבה להיות עצוב" , כי אז יחוש הילד שאין לגיטימציה לתחושות לא נעימות, מה שיתסכל אותו יותר ויותר כל פעם שיצוצו. במקום זה תאמרו "זה בסדר להיות עצובים כשמשהו לא נעים קורה".
  4. לעולם אל תאמרו "אל תיהיה תינוק"! כי למה לא בעצם? תנו לו את הזמן שלו לגדול ואל תנסו "לחשל אותו" כי לכל זמן ועת. במקום זה תאמרו "זה בסדר לבכות כמשהו קשה לך" ואז יוכל הילד להישאר בן אדם אנושי ולא רובוט נטול הבעות רגש.

אם תתנו לילדיכם את המרחב ואת המענה הרגשי להם הם זקוקים, מאליו יגדלו ויהיו בריאים יותר בגופם ובנפשם.
חגית אמאייב, יועצת משפחתית ופסיכותרפיסטית חרדית מוכרת. מפתחת ערכות הייעוץ והעצמה המקצועיות לעבודה ביתית:

"בשניים" – לתיקון התקשורת, מניעת שחיקה והעצמה זוגית.

"בשניים ויותר" – להעצמת שולחן השבת ומציאת שפה משותפת ומחברת בין הורים לילדים בכל הגילאים.

"מה עובר עלי?!" – להעצמה רגשית ופתרון הפרעות דיכאון, חרדות ומשברים רגשיים.

כנסו לאתר הבית  "בשניים ויותר" או כיתבו לי למייל [email protected]

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.