עם תום ימי השבעה: הטור האחרון של חני ויינרוט

מגזין הנשים "אשת" יצא לאור בימים אלה במהדורת חודש כסליו. במגזין מופיע הטור האחרון שכתבה חני וינרוט ע"ה

בשורות הבאות נביא כאן את הטור האחרון של חני וינרוט ע"ה מתוך מגזין אשת של חודש כסליו שמתפרסם בימים אלה. מילותיה כמו תמיד כנות ונוגעות ולרגע נראה כאילו היא ניבאה את מה שיבוא… אור גדול.

חני נפטרה אחרי התמודדות רבת שנים עם מחלת הסרטן והשאירה חותם בלב כולם. יהי זכרה ברוך.

וכך היא כותבת:

אני לא אשכח את החנוכיה ההיא שצבעתי בגועש אדום בגן חיה. הדבקנו עליה פקקים הפוכים עם דבק חם שיהיו בסיס לנרות. מה חבל שהיא היתה עשויה עץ ועלתה באש בהדלקת הנר הראשון, כמעט ביחד עם כל הבית.

אני לא אשכח את הפעם ההיא שחברים מנומסים הזמינו אותנו לערב לביבות בקונספט חברי ואנחנו באקט של רצון טוב, קנינו מתנות לילדות וכשהגענו לשם התגלתה אי נעימות שנמשכה כל הערב כי הגדולה שלהם חיבבה דוקא את המתנה שבחרנו לאחותה הקטנה.

אני לא אשכח את ההדלקה שלא היתה כי הייתי רדומה במצב קשה במחלקה.

אני לא אשכח את הפעם שהילדים לא ויתרו לי וגררו את החנוכיה מהחלון בסלון ליד המיטה שלי בחדר שינה (ובכלל סתם היתה לי שפעת לא מרשימה).

אני לא אשכח את הסופגניות, (כמה השקעתי!) שנשרפו לי , את הספינג׳ שנדבקו לי, את החורף שהגיע בבת אחת ולא היה לי סוודר אחד בארון.

ביקשו ממני לכתוב על רגעים של אור ואולי זה קצת פסימי מצידי להיזכר באותם רגעי חושך כביכול.

ובכל זאת, אני סבורה שאין מדובר בפסימיות. אני סבורה שאלו הם רגעי אור. אלו רגעים שלא סתם נצרבו לי בזיכרון. אלו רגעים שבהם לא רק שאפתי ונשמתי אויר אלא חייתי.

חייתי אכזבה, חייתי סכנה, חייתי רצון, מבוכה, תקווה, תקלה, בושה.

אלו לא רגעים שבהם נמנמתי על הספה עטופה בשמיכת פינוק בוהה בשום מקום. (אותם הרי לא אזכור.)

היינו בפעם באוסטריה, טיול של מפונקים. מרכבל לרכבל, רק נופים מטורפים ואוכל מהדרין גם בטעם וגם בכשרות. היו בריכות נפרדות והיה בארוחת ערב גם מכונת ברד וצמר גפן מתוק. כמעט ואפשר היה להכתיר אותה כחופשת החלומות ואז אבדנו בדרך. קצה של הר, כבר מאוחר, מתחיל להיות קר, הכבישים תלולים, תהום פעורה, אין זכר לנפש חיה. החושך יורד עלינו, הג'י פי אס לא מדבר איתנו, הדלק עומד להגמר והילדים מתחילים להיות רעבים. מפה לשם, הכל הסתדר ולראיה, אנחנו פה כדי לספר. אבל אם תשאלו אותנו ההורים ואת הילדים, מהחופשה הזאת, זה הדבר היחיד שאנחנו זוכרים.

ציפי קולטניוק שרה לי באוטו בדרך לעבודה ״קומי עורי מה את ישנה״ ואני עם קול מעושן משינה, כוס קפה ביד אחת ועל ההגה היד השניה, עונה לה ״בסדר ציפי, בסדר אני קמההההה״

וזה לא סותר את העובדה שכל בוקר אני אבקש ממנו, מסידור תפילה או ככה ישר מהלב, ״תמנע ממני תקלה ומכשול ופגע רע״. כל בוקר.

אני יודעת שהוא שומע ומצמצם לי נזקים. אני יודעת שהקשיים שהוא מכין לי הם מהסוג של להכין אותי לחיים. והוא אומר לי ״קומי מהספה כי האושר לא ברביצה״.

הוא אומר לי ״אז נשרפו לך סופגניות, מה קרה??!!״

*

יהי זכרה ברוך.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.