עסקנים וגבאים חרדים יזמו מיפגן מחאה בניו יורק כנגד 'הגזירות', אבל משמים עיכבו – טורו של מנחם רהט

היה זה בוועידת הייסוד של ההסתדרות הכללית, בחנוכה תרפ"א (דצמבר 1920), שהתכנסה אז בבנין הטכניון בחיפה. באחד הדיונים שעסקו בכובד ראש בשאלות יסוד עקרוניות לגבי הישוב העברי המתחדש בארץ ישראל ותנועת הפועלים, זרק הסופר הנערץ יוסף חיים ברנר, לשעבר תלמיד ישיבה ששנה ופירש, קריאת ביניים קצרה בעת נאומו של אחד העסקנים.

ברנר, שהיה כבר אז סופר והוגה מוערך בקרב היישוב, בוודאי במחנה הפוליטי שאליו השתייך, לא קיבל על עצמו מעמד של ציר נבחר לוועידה, אבל נהג להופיע גם ללא מעמד רשמי בהתכנסויות פוליטיות מסוג זה. בזכות מעמדו הייחודי, היתה דעתו נשמעת גם ללא תעודת ציר. עצם נוכחותו בהתכנסויות הפוליטיות של מחנה העבודה הסוציאליסטי, כיבדה אותן יותר מאשר אותו.

באותה ועידה היסטורית בחנוכה שלפני 93 שנה, ביקש ברנר לנזוף בנואם שגלש בדבריו למחוזות רחוקים. הוא הניף ידו אל על וקרא לעברו: "אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!"

            יו"ר הדיון לא אהב את זה והגיב בזעם: "חבר ברנר, אינך ציר! אין לך רשות הדיבור!" וברנר הגיב באמירה קצרצרה שנכנסה ללקסיקון הביטויים הלאומי: "נכון. אין לי זכות הדיבור כאן. אבל זכות זעקה יש לי".‏

            מאז הפך הביטוי 'זכות הזעקה' לחלק מן השיח הציבורי בארץ, והיה למטבע לשון המבטא את הלגיטימיות של חופש המחשבה והדיבור של כל אדם. גם אם הוא נמצא במחנה המיעוט, ואין מאוויו מתממשים, נותרה בידו זכות הזעקה. זוהי הדמוקרטיה, חבר.

כשכואב צועקים

זכות הזעקה עומדת היום לשירותו של הציבור החרדי בארץ, אשר חש עצמו בתקופה זו נרדף עד צוואר. אין לי צל צילו של ספק, גם לא ספק-ספיקא, שהציבור החרדי, שהתרגל ליהנות מעטיני השלטון במשך עשרות שנות השתתפותו בקואליציה, באמת חש עצמו מקופח ודחוי, עד כדי תחושה שהוא מגורש מתוך המחנה. תחושה זו נרשמה כבר עם הקמת הקואליציה הנוכחית, שבה מחזיק יאיר לפיד במניית זהב בזכות 19 המנדטים שלו, שמכוחם – למה לכחד? – נכנסה סיעת הבית היהודי לקואליציה, על אפה ועל חמתה של שרה נתניהו. התחושה הזו התעצמה כשלפיד החל לפרוע את השטרות עליהם חתם לבוחריו ערב הבחירות: 'ללא יהדות התורה', 'רק לא ש"ס', 'די לסחטנות', 'איפה הכסף', 'שיוויון בנטל' ועוד.

מה נותר במצב זה בידי עסקני הציבור החרדי ולבלריו? –זכות הזעקה. לגיטימי. הציבור הכללי והדתי-לאומי אכן הבין את הכאב העמוק והניח להם לנצל את זכות הזעקה, גם כשזו הידרדרה לחרפות וגידופים. כמעט שלא נשמעו תגובות של ממש להתבטאויות קשות כלפי יו"ר 'יש עתיד' יאיר לפיד: "ביריון פוליטי", "עוכר ישראל", "גזירת הגיוס" (כאילו מדובר, לא עלינו, בגיוס לצבא הצר ניקולאי הרשע, ולא למען הגנת ישראל מיד צר), "אשכנו כנחש" ועוד; וכלפי יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט: "אין לו ריח תורה", "מנהיג הציבור הד"ל", "איל הברזל שמנגח את כל חומות היהדות", ועוד.

כולם הבינו שזו דרכם להוציא קיטור. "כשכואב צועקים", אומרות הבריות. זו דרכו של הגלגל הפוליטי – פעם למעלה ופעם למטה.

מגה היסטורי

אלא שבגבור הכאב – והוא אכן קיים – היה מי שהציע עצת אחיתופל, בבחינת הטלת דלק למדורה בוערת. היה מי שהציע "לזעזע את ממשלת ישראל", על ידי העברת המערכה מירושלים לניו יורק, ולארגן כנס ענק של חרדים בארה"ב, כנגד "רדיפת הדת בארץ הקודש". להלשין עלינו בפני הגויים. על פי העיתונות החרדית, היו הרבנים אמורים להיפגש גם עם מנהיגים גויים, ולהביע מחאה על הגיוס לצבא ופגיעה בתקציבים היחודיים. כאילו שהציבור הלא יהודי הרחב, או מנהיגיו, יתרגשו מהפגנת המוני יהודים חרדים כנגד 'גזירות' שנתפסות בעיניים אמריקאיות כחובות אזרחיות בסיסיות, מובנות מאליהן. מה הם רוצים מחיי, יתהה מן הסתם האמריקאי המצוי.

העיר ניו יורק נבחרה לארח את האירוע, שהוגדר תחילה כאירוע היסטורי, מגה-היסטורי, חד פעמי בתולדות העולם. מרוב התלהבות לא נלקחו בחשבון כמה נתוני יסוד שרק בעטיין ראוי היה לכנס שלא יבוא לעולם. תחילה התברר כי הגבאים קבעו את הכנס דווקא לימי אידיהם של הגויים, השבוע שבין חג המולד הנוצרי לראש השנה האזרחית, כשראשם של האמריקאים בוודאי אינו פנוי למחאות מארץ הקודש ולזוטות שכאלה.

אחר כך נזכרו שבניו יורק שורר בתקופה זו מזג אוויר חורפי סוער, עם טמפרטורות שמתחת לאפס ורוחות עזות, מה שמונע עריכת הכנס באצטדיון פתוח (העסקנים נזהרו מלהגות שמו של האצטדיון ודיברו על "המיתחם בניו ג'רסי"). לבסוף עלתה הצעה להקים אוהל ענק שיקלוט את הציבור הענק, אלא שהחשש היה שגם הוא לא יעמוד מול פגעי מזג האוויר.

ואם לא די בכך התברר שלא בטוח שהחרדים האמריקאים בכלל יגיעו לכנס – והרי ברור שאי אפשר להטיס רבבות מירושלים לניו יורק רק כדי לעשות שריר מול ממשלת ישראל. הציבור החרדי האמריקאי לא יצא מגידרו, לשון המעטה, מהעברת זירת המאבק ביאיר לפיד ובנפתלי בנט מירושלים לניו יורק. יהודים חרדים מבורו פארק, שיוצאים בוקר בוקר לעבודה, ומביאים פרנסה יפה הביתה, לא הבינו מדוע עליהם להיאבק למען אחיהם בארץ הקודש, שמסרבים להתפרנס כמותם.

ועוד התברר כי הכנס, יותר שמשהוא עשוי לסייע לציבור החרדי בארץ, הוא עלול להזיק לחרדים בארה"ב, מפני שבעטיו ייתכנו גלי אנטישמיות כלפיהם.

בקיצור, היהדות החרדית בארה"ב לא קיבלה בברכה את מיפגן הכוח שנועד להיבנות עליה. אפילו בתנועת אגו"י בארה"ב נשמעו קולות הסתייגות. מנהיגים רוחניים, כמו גם חלק מגדולי האדמו"רים, רמזו כי ייעדרו מהאירוע.

ליטול את השם

בנוסף התברר, כי גדולי הציבור החרדי בארץ, נחלקים בנושא. בעוד שאדמו"רי אגודת ישראל החסידית, בראשות האדמו"ר מגור, נראו להוטים לקיים את המיפגן, הסתייגו ממנו רבני הפלג הליטאי, בהנהגת ראש הישיבה הרב אהרון לייב שטיינמן, שאמר כי לימוד תורה ותפילות עדיפים.

וכך קרה שעיתוני המיגזר החרדי הפליאו בלהטיהם והגיגיהם בעד ונגד הכנס. יתד נאמן, הנאמן לרב שטיינמן, עקץ את יוזמת הכנס: "לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול", והוסיף במאמר השקפתי בזכות "מלחמה שקטה, מאחורי הקלעים, שרק זו תגרום לשלטון להתקפל… דרך פעולה אחרת, מבלי התבוננות, עלולה חלילה לגרום תוצאה הפוכה לגמרי, ה' ישמור".

והוסיף היתד לצטט את הרב שך זצ"ל כנגד "רוחות זרות המנשבות בשולי מחננו ומטיפות למלחמה", ואת התנגדותו של החזון איש זצ"ל למלחמות צעקניות: "כאשר פועלים מבלי עיון ושיקול הדעת הנצרך, מביאים תוצאה הפוכה".

מצד שני התאמץ העיתון החסידי 'המבשר' להפיח רוח ביוזמה ההולכת וגוססת והתפייט מידי יום: "נערכים ליציאתם של כ"ק מרנן האדמו"רים חברי מועצגדה"ת שליט"א לארה"ב; תכונה רבה והיערכות מאסיבית בקרב היהדות החרדית לקראת המסע ההיסטורי להזעיק את היהדות העולמית כנגד גזירת הגיוס".

ואם לא די בכך, נתגלעו סדקים גם בקרב הציבור החסידי. האדמו"ר מבעלז, שאמור היה לשבת בראש הכנס יחד עם עמיתיו האדמו"רים מגור ומוויז'ניץ, ביטל את השתתפותו. זו כבר היתה מכה אחת יותר מדי. היו שהבינו שמן השמים מעכבים, והחליטו השבוע על ביטול הכנס.

מה נותר איפוא כעת? חזרנו לזכות הצעקה, אבל כאן ולא לעיני הגויים. ח"כ ישראל אייכלר ישוב ויטען שהוא חי בגלות בין יהודים ויאיים בנוסח "ניתנה ראש ונשובה מצריימה", בירידת חרדים מן הארץ, וח"כ מאיר פרוש יצהיר שהחרדים חשים עצמם אזרחים זרים, ויוסיף בציניות מתובלת בהומור מר, כפי שאמר בכנסת, שאם כבר חרדים עושים שירות לאומי, "בבית ראש הממשלה בירושלים ובמעון הנופש בקיסריה, ראוי שזה ייחשב להם שירות לאומי-בטחוני". סוג של מחאה הומוריסטית.

אבל זה לגמרי בסדר. זכות הזעקה. ע"ע ברנר.

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. ניתוח שגוי.

    ה"מסע" היה של האדמור מגור. שעד עתה לא ברור מה מטרתו.
    אומרים, שמדובר לאיסוף כספים למוסדות גור.

    אם לא, זו סתם קפריזה לא מובנת.
    אבל ברור, שזו לא טובת הציבור החרדי, ממתי גור דואגת לטובת המיבור החרדי ????

    משה |
    הגב