ערב שבת קצת שונה / טור אישי

השבוע, התקיימה אזכרתו של הגאון ר' יעקב יוסף זצ"ל, בנו של מרן הגר"ע יוסף שנפטר כחצי שנה אחריו.

הוא נפטר ביום שישי והלווייתו התקיימה סמוך לשבת קודש. בגלל הזמן הדחוק, השתדלו לזרז את ההלוויה וכשהיגיעה לרחוב ירמיהו בירושלים בדרכה אל הר המנוחות, היא הייתה מוזרה ושונה, הרבה רכבים מלווים במהירות את הארון ומעט אנשים שהשתדלו ועשו מאמץ להגיע לחלוק כבוד אחרון לאיש ענק ברוח ובנפש.

זכיתי וגם אני הייתי שם, ללות את הצדיק בדרכו האחרונה.

לילה. אי שם קרוב לאשמורת בוקר ראשונה. אנחנו די לחוצים מנסים להוריד חום גבוה שמתיימר להישאר כזה. ניסינו את מירב האופציות אקמולי, נורופן, סמרטוט רטוב על מצח- כלום לא עוזר החום עקשן ויותר מאיתנו.

אנו מתקשרים למוקד, בטוחים שיגידו לנו לפנות לעזרה ראשונה, אבל האחות סוברת אחרת, אם הילדה חיונית וערנית, זה בסדר, נסו אמבטיה פושרת! טרוטי עיניים, אנו בודקים את מי האמבט ומצטמררים לנוכח המחשבה על האי נעימות שאנו נגרום לילדה בהוראת האחות, כצעד אחרון לפני האמבטיה שנראית בעליל, כלא נחמדה ונעימה כמו שאמבטיה צריכה להיות, בעלי נזכר: מים עם חומץ בסמרטוט טבול! אנו מנסים, הכול כדי לנצח את החום.

ממש רגע לפני הטבילה, בבדיקת ייאוש אחרונה, אנו מגלים שהנה ניצחנו! החום מתחיל להראות סימני נסיגה, הדגל הלבן הורם.

בחוץ, השחר מראה סימני תקומה, ואני חוזרת לישון, ואז לקום להעיר את הגדולים, לשלוח לבית הספר ואולי אזכה לתנומה קצרה נוספת בדרך ליום שישי שאמור להיות עמוס בהכנות לאורחים החשובים- חמי וחמותי והזוג הצעיר של המשפחה. חזרתי לתנומה קצרה, שבאמצע עוד אקמולי נספג בגופה של הקטנה, וידעתי שנוסף לכול, אצטרך להגיע למוקד לרפואה דחופה לפני שבת.

קמתי מהתנומה, מבט חטוף בשעון הבהיר לי שישנתי שעה עגולה תמימה, הישג גדול לליל שימורים שעברתי. התחלתי להעמיד סירים בקצב מסחרר, הבעל גם הוא נכנס לקצב ועד השעה אחת המצב נראה משביע רצון. לקראת השעה שתיים יצאתי למוקד, חמושה בעגלה וחטיף למקרה הצורך.

הגעתי למוקד, ו… זה היה נראה בלתי אפשרי, המקום היה עמוס, ממש גוש חוסם, ולפחות שעה המתנה כך בישרה המזכירה שניסתה לשמור על קור רוח חמים.

הקטנה מצאה חברה, אני קראתי תהילים . הזמן עבר "בנעימים"' ,כשהידיעה ששבת מתקרבת ואיתה גם האורחים מלחיצה, ובעיית הגז שנגמר, בדיוק, ביום שישי כל כך לחוץ, גורמת לניוד שיחות לכוון הבית וחזרה אליי.

אני מביטה בתקווה בחלונות הגדולים, שהזמן ייעצר, שהכול יסתדר, שנשוחרר כבר, כשלפתע שומעת ברקע "הלווייתו של…" אני מאמצת אוזניי, מנסה לשמוע, אך ללא הצלחה. רכבי הצלה אופנועי משטרה נוסעים לכוון אחד.. מה קרה???! אני מתקשרת לבית, אולי שם יודעים ?

הרופא נזכר לקרוא לנו, "כמה בדיקות" הוא מעודד, "נחכה לתוצאות ואתם בדרך הביתה".

שוב שיחה אל הבית לוודאות שהכול מסתדר. בבית עונים, קולו של בעלי נשמע עצוב, מאוד. "הגאון רבי יעקב חי יוסף נפטר".
אני בולעת דמעה, חנוקה. פתאום כלום כבר לא חשוב, האורחים, הגז, העייפות, ההמתנה. והצער גדול.

כל כך הרבה תפילות, כל כך הרבה תחינות, ולא זכינו שיישאר עמנו.

הרופא נכנס, נותן מה שצריך ואנו בדרך הביתה.

ברח' ירמיהו, סגרו את התנועה. ההלוויה עוברת. בקול דממה דקה, מעט, כמעט, לפני שבת.

זכיתי ללוות איש גדול זה בדרכו האחרונה, בזכות חום שסירב לרדת ותור ארוך, אולי בודדה בין נשים רבות, שטרחו באותה עת לשבת המתקרבת.

זכינו להיות בדורו של איש ענק רוח ותורה, שהעמיד דורות רבים של תלמידים ושיעורי תורה, ולוואי שנזכה לראות בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.