פסח במשהד שבאיראן • עדות נדירה על חג הפסח של שנת 46'

השנה היא שנת 46', שנתיים לפני קום המדינה, המקום – משהד שבאיראן. הפסח של אותה שנה נחגג במשהד בצורה הרבה יותר מאופקת מכל שנה, והסיבה – עלילת הדם שהתרגשה על התושבים היהודיים בעיר, וכמעט ולקחה עימה קרבנות יהודיים רבים. רק לבסוף הגיעה הישועה משמים, ויהודי המקום ניצלו.

גברת רחל רחמן, שהייתה אז נערה צעירה, סיפרה לנו השבוע על קורות אותם הימים. "הייתי אז בת 15, ולמדתי בבית ספר תיכון. מדובר על בית ספר גויי, אבל למדו בו הרבה יהודים. למדנו שם מכיתה א' ועד כיתה ט', שבשנים האלו גם עשינו את 4 שנות התיכון שלנו.

"המנהלת שלנו הייתה אישה מיוחדת מדור אחר, והיא מאוד אהבה את התלמידים היהודים. היא לא רצתה לפגוע במסורת היהודית, ודאגה שגם שאר הבנות הגויות לא יפגעו בנו בקריאות גנאי על היהודים".

הוריה ושאר משפחתה של גברת רחל רחמן, לא גרו בגטו היהודי, אלא במקום אחר במשהד, בין הגויים בתוך בית מפואר במיוחד. "המנהג שלנו בימי חול המועד בהם התקיימו הלימודים שלנו כסדרם, היה ללכת לביתם של סבא וסבתא ששכן בגטו, היכן שהיו כל היהודים. מנהלי בית הספר לא שחררו אותי סתם כך, אלא ההורים שלי היו צריכים לבוא ולאסוף אותי, וכך הלכנו – ברגל – לביתם של סבי וסבתי, מרחק של שעה וחצי הליכה רגלית".

באותה שנה, חיכתה רחל להורים, אך אלו בוששו מלהגיע. "דאגתי קצת. ראיתי שהם לא מגיעים, והשעה כבר הייתה 10 ולאחר מכן 11 בבוקר, כאשר הם היו נוהגים בדרך כלל לבוא מוקדם בכל שנה בערב פסח. מצד שני, גם ראיתי שמתחילים להוציא את כל התלמידים היהודים מהכיתות ולכנס אותם ביחד במרתף והתחלתי לדאוג באמת". בכיתתה של רחל היו עשרה תלמידים יהודיים, ולבד מהם הוציאו גם את התלמידים היהודיים שבכל שאר הכיתות, וכולם התאספו במרתף בית הספר.

"מאוד נבהלנו. אמרנו לעצמנו 'ריבונו של עולם, מה הולך פה? למה  הביאו לכאן רק אותנו?' ממש פחדנו. כשהגיעה שעת צהריים, באה אלינו המנהלת ודיברה איתנו. היא אמרה לנו שלא נפחד, כי לא קרה כלום בבית הספר, אבל בגטו היהודי – כך סיפרה – יש כעת בלגן ומהומה.

"התברר לנו אט אט שהגויים מכל הכפרים הסמוכים למשהד, באו לגטו בעקבות עלילת דם מרושעת על היהודים, כשבידי כל אחד מהם סכין, גרזן, ושקים – בכדי להרוג את היהודים ולשים אותם בתוך השקים, ולקחת את רכוש היהודים וכל החפצים שלהם. 'אבל אל תדאגו', אמרה לנו המנהלת, 'אני אשלח אתכם הביתה, כשאיתכם תהיה עוד קבוצה גדולה של תלמידים גויים, וכך לא תתבלטו כשתלכו ברחוב'. וכך באמת עשינו, ואף אחד מהפורעים הגויים לא הרגיש בנו שאנחנו יהודים".

מכות בבית-הכנסת

כך הצליחה רחל להגיע אל בית הוריה שדווקא לא היה כאמור בגטו היהודי. "כשהגעתי אל הוריי", היא מספרת, "שאלתי אותם למה הם לא באו לקחת אותי בבוקר כרגיל בכל שנה, והם מיד אמרו לי להיות בשקט. 'את לא יודעת מה הולך בגטו, ומה הגויים עושים שם. הם לקחו כמה זקנים ששהו בבית הכנסת, הוציאו אותם משם, הרביצו להם ומילאו אותם בדם. כעת יש שם בלגן שלם', סיפרו לי". המהומה החדשה שפרצה, מספרת רחמן, הייתה פתאומית ולא לוותה בשום סיבה ואפילו לא מוצדקת, עלילת דם לשמה. עוד לפני כן יחס הגויים אל היהודים לא היה טוב במיוחד. "הגויים היו נכנסים לבתי היהודים ופשוט לוקחים מהם דברים, והיהודים פחדו מהם

במשהד, מספרת לנו גברת רחמן, היה נהוג בזמנו שלכל בית יש פתח או כניסה לבית הסמוך אליו, כך לפחות היה נהוג בגטו היהודי (המלא'ח). ברגע שפרצה הבהלה בגטו, החלו היהודים לברוח דרך אותן דרכים מבית לבית. "כולם ברחו משם לפה ומפה לשם. אף אחד לא נשאר בביתו", היא מספרת.

אך משפחת רחמן, שלא הייתה בשכנות עם שכנים יהודיים, פחדה. "השכנים שלנו, שהיו גויים טורקים, הגיעו אל ביתנו והציעו לנו שנחליף איתם דירה בינתיים. אמנם גרנו בין הגויים, אך לפורעים היו סימנים היכן גרים היהודים, אך ברוך ה' בעקבות החלפת הדירות עם השכנים הגויים, לא הגיעו אלינו הפורעים". היא מספרת שהשכנים שלהם עמדו על הגג והתריעו בפניהם כל הזמן על גויי הכפרים שמתקרבים, אך אל ביתה של משפחת רחמן הם לא הגיעו. אחד האחים של גברת רחמן, ששהה באזור הסכנה, התחבא בארגז מעץ בכדי שהפורעים לא יגלו אותו

תקופה קצרה לפני זה, עזבו  הרוסיים-סובייטים את איראן. במשך שנים רבות ברית המועצות ראתה באיראן נכס אסטרטגי ורצתה לרכוש בה השפעה. כבר בשנת 41' השתלטו כוחות סובייטים על איראן במבצע משותף עם הבריטים, וזאת בכדי להבטיח אספקת נפט למערב ולברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. לקראת שנת 46' הבטיח סטאלין שבתוך שישה חודשים יסלק את כוחותיו מאיראן, אך ההבטחה הייתה רחוקה מלהתקיים. לבסוף, לאחר איומים שונים מכמה מעצמות, עזבו הכוחות הסובייטים את איראן. "אחד מגדולי הגויים שבמשהד, זקן מכובד", מספרת רחמן, "הלך אל הפורעים והסביר להם שאם העיר לא תהיה שקטה – הרוסים יחזרו לכאן שוב.

"הרימו אותו ברחבי הרחובות, והוא צעק לכולם שאם הם לא יפסיקו עם הפרעות והאלימות – הרוסים יחזרו לפרס. ובאמת, ברוך ה', השקט נהיה כמעט מיידי לאחר שנשמעו קולות החשש מפני הרוסיים שיחזרו למשהד.

"היהודיים דאגו למי שהיה צריך לדאוג, בשוחד רב של כסף, זהב, עופות ודברים טובים, אותם שלחו לגדולי הגויים בעיר ולשוטרים. ולאחר מכן הייתה תקופה שקטה וטובה ליהודים".

שמירת מצוות בסתר

פגיעות בנפש אמנם לא היו מאותן פרעות, אך היו כמה פצועים קשה מקרב היהודים תושבי משהד. "בשעת הפרעות היה מסוכן מאוד להיות ברחוב היהודי, ומי שהיה בסביבת בית הכנסת קיבל מכות חזקות מהגויים, אבל הרוגים לא היו. הם אמנם באו להרוג ולקחת את רכושם של היהודים, אך ה' עזר ומשימתם לא צלחה בידיהם".

רחמן מספרת שבבתים כבר הכול היה מוכן לקראת המשך החג, והיהודים כבר פחדו איך ימשיכו לחגוג את המשך החג, אך לבסוף נעשה נס משמים והפרעות הפסיקו לפני שהיו חס וחלילה פגיעות בנפש. "מצב הרוח בגטו היהודי לאחר עלילת הדם הזו היה קשה. אנשים היו עצובים בשל היהודים שנפצעו קשה, ועדיין פחדו לצאת מהבתים, ורבים מהם התרכזו בבית אחד. משפחת רחמן עצמה כבר פחדה ללכת אל בית הסבא בגטו היהודי, ואת המשך החג כבר עשתה בביתה שלה. היו עוד לפני כן עוד כמה פעמים עלילות דם, אבל אחרי תקופת עלילת הדם הזו, כבר עלה לשלטון שאח' פרסי שהיה מאוד טוב עם היהודים. היהודים בזמנו נהיו 'על הגובה' והיו עשירים.

"אבל עד התקופה שלו הייתה בהלה מהגויים בעיר. היו יהודים ששמו את הכיפה על ראשם רק במרתפים בהם גם קיימו את המצוות. כי הם פחדו מהגויים ושמרו את המצוות בסתר. המצב היה קשה. היה לי דוד שכשהיה הולך בימי הסליחות לומר סליחות, היו השוטרים מסתובבים ברחובות. כששאל אותו אחד השוטרים להיכן אתה הולך? – הוא ענה לו שהוא הולך לחפש מיילדת לאשתו שכורעת ללדת. במשהד לא היו אורות רחוב חזקים, והדוד לא זכר את פני השוטר. למחרת כאשר הלך שוב לומר סליחות, פגש אותו השוטר מאתמול, ושאל אותו 'להיכן אתה הולך כעת?', והוא אמר לו כרגיל 'לחפש לאשתי מיילדת, כי היא כורעת ללדת', ואז שאל אותו השוטר – 'מה, אשתך יולדת כל יום?…'.

"המצב היה לא פשוט. אבל כאמור, אחר כך, כאשר נבחר שאח' חדש, הוא כבר התייחס ביחס מאוד טוב אל היהודים. לכל היהודים בזמנו היו חנויות גדולות, והם התפתחו בעסקיהם. יותר מאוחר, כאשר אף הוא הועבר מתפקידו, שוב חזרו הצרות אל היהודים".

מעניין לספר את שמציינת לנו רחל רחמן, שיהודי משהד התחתנו בינם לבין עצמם, ומשכך כמעט כולם היו קרובי משפחה של שאר יהודי המקום. "בעלי ז"ל למשל", היא אומרת, "היה בן דוד שלי. וכשקמה המדינה – הקשר המשפחתי בין כל יהודי משהד התגלה לכל. כולם במשהד היו קשורים אחד לשני אם דרך ההורים או דרך האחים וכו'. יהודי משהד היו כולם מאוד ביחד, וזאת משום שמאוד פחדנו מהתבוללות. בדיוק מסיבה זו כמעט ולא תמצאו יהודי משהדים שהתבוללו".

רחמן אומרת שאם היא תשב היום עם יהודי משהדי, בתוך זמן קצר הם ימצאו שהם קרובים אחד אל השני. בעלה הגיע לארץ עוד זמן רב לפניה, והשניים התחתנו כאן בארץ, ומבלי שהוריה של רחמן יבואו לחתונה, "היו להם בתים מפוארים שם במשהד, ולא היה שווה להם לעזוב את הכול רק בשביל בת אחת…" אך לקראת סוף חייהם עלו הוריה לארץ, והמשפחה התחברה בשנית. אך גם לפני שהוריה עלו לארץ, כבר הגיעו חלק מקרוביה. "התארסתי עם בעלי כשהייתי בת 17, באתי לארץ וכאן התחתנו – משום שארוסי היה בארץ עוד שנים רבות לפני שאני באתי לכאן. כשקמה המדינה ב-48' הדרכים לכאן נפתחו, ואז באו לארץ רבים מקרובי משפחתי".

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.