"סיפורה העצוב של נערה חרדית" לקרוא ולדמוע

העיתונאית צופית גרנט פרסמה בדף הפייסבוק שלה, סיפור כואב ומזעזע על נערה חרדית ששלחה אליה, מכתב קשה לקריאה. במכתב היא מתארת את שעובר עליה, על ההתעללויות של עובדי הרווחה בסיוע הוריה.

לקרוא ולהצטמרר. לא נגענו:

"בס"ד, צופית היקרה שלום! אני רוצה לספר לך את הסיפור העצוב שלי, ואני מקווה מאד שאת תאמיני לי, כי אין הרבה אנשים שמוכנים להאמין לי. ואם לא יהיה מי שיאמין לי, אני לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן כך.

אני נערה חרדית, קוראים לי ב. ואני הקטנה מבין אחת עשרה אחים ואחיות. כשהייתי בערך בת שלש עשרה, עזבתי את הבית של ההורים שלי. זה היה אחרי תקופה שבה אימא שלי הייתה במצב נפשי לא טוב. היו הרבה דברים מפחידים בבית: אימא שלי התנהגה מוזר, לא יצאה מהבית ובקושי מהמיטה, ואף אחד אפילו לא הסביר לי מה קורה. הייתי כל כך מפוחדת, שהגעתי יום אחד לעשות בייביסיטר אצל אחותי הבכורה ופשוט הודעתי שאני לא מסוגלת לחזור הביתה.

אבל זה לא היה רק פחד. מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי בבית שאני אויר. כמו ילדה יתומה. אף אחד לא דאג לי, לאף אחד לא היה אכפת ממני. תמיד הרגשתי שאם אמות – לאף אחד אני לא אהיה חסרה. לא עשיתי שיעורים, לא היו לי חברות, ואת אף אחד זה לא עניין. הייתי חוזרת מבית הספר לבית חשוך, אף אחד לא חיכה לי בבית, וכך הייתי נכנסת לישון עד הערב, לפעמים בלי ארוחת צהריים, בדיכאון עמוק. בלילה לא הייתי מצליחה להירדם, הייתי שוכבת במיטה ובוכה לכרית עם כל מיני פחדים. לא היו לי אף פעם מספיק בגדים, אפילו בסיסיים מאד, וההורים שלי רצו שאקנה את הבגדים בעצמי מכסף שארוויח כבייביסיטר. במשפחה כולם צחקו עלי, כי אף פעם לא הייתי מוכנה לעשות כלום בשביל אף אחד, ולא היה מי שילמד אותי איך להתנהג. לא הייתה לי אף פעם פרטיות בדברים הכי אישיים, הגוף שלי היה הפקר. וזה רק תיאור חלקי. יש דברים שלא נעים לי לספר עליהם.

כשעזבתי את הבית והגעתי לאחותי, הייתי בהזנחה שקשה לי היום אפילו להיזכר בה. הייתה לי ציפורן חודרנית שסבלתי ממנה נורא ואף אחד לא חשב לטפל בה עד שהייתי צריכה לעבור ניתוח במימון אחותי וגיסי. הראש שלי היה מלא בכינים. במשך חודש אחותי הייתה מסרקת לי את השיער עם מסרק סמיך בכל ערב עד שנפטרתי מהכינים לגמרי. אני אפילו לא ידעתי לעשות את הדבר הפשוט הזה! הייתה לי חולצת תלבושת אחת, קרועה. בגדים ליום יום כמעט ולא היו לי. אחותי הייתה צריכה לקנות לי כמעט את כל הבגדים מהתחלה ועד הסוף.

כשהגעתי לבית של אחותי, התחלתי לחיות. פתאום היו לי בגדים, ותמיד מישהו חיכה לי בבית עם ארוחת צהריים כשחזרתי מבית הספר. פתאום היה מישהו שהקפיד שאעשה שיעורי בית, וממש הכריח אותי ללכת לחברות עד שלמדתי איך לנהל חיי חברה. פתאום היה מישהו שידעתי שאני יכולה לספר לו כשקשה לי, והוא יבין וינסה לעזור. למדתי איך לעזור בבית, והרגשתי בפעם הראשונה בחיים מה זה סיפוק. הרגשתי שאני שווה משהו. שמישהו מאמין בי. שלמישהו אכפת ממני. אני לא יודעת איך להסביר לך את התחושה הזאת, אבל אז התחלתי לחיות. וחוץ מזה, גיליתי שיש בתים שבהם אבא ואמא לא רבים כל היום, ואבא לא נראה מסכן שלא יכול להגן על עצמו ובוודאי שלא עלי.

היחידים שלא היו מרוצים ההם ההורים ורוב האחים שלי, שלא השלימו עם זה שטוב לי במקום אחר, ולא הסכימו לקבל שמשהו היה לי לא טוב בבית שלהם. הם ניהלו נגדי מלחמות במשך שנתיים, וגם נגד אחותי וגיסי בגלל שהם הסכימו להכניס אותי לבית שלהם. בהתחלה רק המשפחה הייתה מעורבת, אבל לאט לאט ההורים שלי ערבו את כל החברות שלי, את כל המורות שלי, את כל הקהילה שלהם, ואת כל מי שרק הכרתי. כל המשפחה גם ניתקה את הקשר עם אחותי וגיסי, בגלל שהם לא הסכימו לזרוק אותי מהבית שלהם.

אם אני אספר לך את כל מה שההורים עשו לי בתקופה הזו, זה ייקח ספר שלם. את כל המאורעות החשובים בחייה של ילדה, ההורים שלי הרסו לי. במסיבת סוף היסודי התחבאתי בכיתה חשוכה כי אמא שלי רדפה אחרי בבית הספר, מחלוקת התעודות יצאתי ממררת בבכי כי המורה נתנה לי על הראש בשם ההורים שלי על מה שאני עושה להם, ואפילו ברחוב פחדתי ללכת כי הם רדפו אחרי בכל מקום וניסו לחבק ולנשק אותי בכוח בשביל להכריח אותי להבין שהם אוהבים אותי ואני צריכה לחזור לבית שלהם. וזה רק חלק קטן.

אולי את תגידי, כמו כולם, שהכי טוב לילדה לגדול אצל ההורים שלה. יכול להיות שככה זה בדרך כלל, אבל המקרה שלי שונה. אני כבר לא יכולתי לשאת את האטימות שלהם, את ההזנחה, את התחושה שאני לא מעניינת אף אחד ואף אחד בעולם לא דואג לי. אני נתתי להם עשרות הזדמנויות לשנות את הקשר בינינו ולהקשיב לי בפעם הראשונה בחיים, אבל הם דחו את כל ההזדמנויות הללו. אני רציתי קשר איתם – והם רצו את החפץ שלהם בבית. בדיוק כמו עציץ. וחוץ מזה, מאבא שלי אני בכלל מפחדת, בגלל סיבות שאני לא מרגישה בנוח לכתוב. אולי אספר לך בעל פה, ואולי את כבר מבינה. למעשה, לאט לאט הקשר שלי עם ההורים שלי התנתק לחלוטין.

בשלב מסוים, ההורים שלי דאגו להכניס את הרווחה לתמונה. חשבתי שברווחה, שאמורה לדאוג לילדים, מישהו בוודאי יעזור לי ויסביר להורים שלי שהמלחמה שלהם נגדי לא עוזרת אלא עושה את ההיפך. אבל גיליתי מהר מאד שהייתי תמימה… הרווחה אמנם התגייסה לעזור, אבל לא לי – אלא להורים שלי! עו"ס אטומה דיברה עם ההורים שלי והאמינה מיד לכל השקרים שהם "האכילו" אותה, אחר כך היא הסבירה לי שאני ילדה קטנה שלא מבינה שום דבר וכל מה שאני מרגישה זה רק בלבול של גיל ההתבגרות, ומאז היא דיברה בלי סוף עם ההורים שלי וניסתה לעזור להם.

ההורים שלי אומרים, שברווחה אמרו להם להלחם בי יותר חזק, כי רק ככה הם יחזירו אותי הביתה. וזה בדיוק מה שהם עשו: הם שלחו אנשים לאיים על אחותי וגיסתי שהם יפגעו בהם אם לא יזרקו אותי מהבית שלהם, הם הגישו נגדי תביעות לבית משפט, הם פרסמו עלי ועל גיסי דברים מזעזעים במודעות ברחוב (את יכולה להבין בעצמך למה אני מתכוונת), הם דאגו שיסלקו אותי מבית הספר עד שאעזוב את הבית של אחותי, ועוד כל מיני דברים מחרידים. את כל זה, ההורים שלי עשו בחסות הרווחה שידעה על הכל ואמרה שאין מה לעשות כי הם הורים והם אוהבים אותי…

כבר הגיע שלב שבו הרמתי ידיים והסכמתי לחזור לבית של ההורים שלי בשביל להציל לפחות את אחותי מההתעללות של ההורים שלי… אבל מהר מאד הבנתי שזאת הייתה טעות. הבנתי שאני לא מסוגלת להיות בבית של ההורים שלי אפילו שבוע. והכי גרוע, גיליתי במחשב שלהם את המודעות שהם כתבו ופרסמו עלי ועל גיסי, שעד אז לא ידעתי עליהם כלום כי אחותי וגיסי לא רצו להלחיץ אותי… כך, ברחתי יום אחד מהבית עם הבגדים שעלי, ובשבועיים הספקתי לעבור בכמה בתים של אנשים זרים, ב"בית חם" של זונות ומסוממות, בבית אבות שבו הייתה אמא של גיסי, ואני לא יודעת מה היה קורה אם זה היה ממשיך כך. את כל זה, הרווחה ידעה כמובן, אבל זה היה בסדר מבחינתם… הרי זאת הדרך להחזיר להורים ילדה שטוענת שרע לה בבית…

אבל אז נכנסו לתמונה כמה מלאכים… היו שני רבנים גדולים שלגיס שלי היה קשר איתם שנים, אבל עד אז הוא לא רצה לערב אותם בסיפור הזה בשביל לא לפגוע בכבוד של ההורים שלי. עכשיו לא הייתה לו ברירה, וברגע שהם שמעו את הסיפור שלי הם פשוט האמינו לי והתגייסו לעזור לי עם כל הנשמה [עד היום הם עומדים לצידי, ובלעדיהם לא הייתי מחזיקה מעמד!!!]. אני מדברת על אנשים בגיל שבעים שמונים פלוס, שעזרו לאחותי ולגיסי לעבור לעיר אחרת בשביל לברוח מהמלחמה של ההורים שלי, ודאגו שאני אוכל לחזור ולגור אצלם.

חשבתי שהחיים שלי הגיעו לאיזה אי רגוע, ולא ידעתי כמה אני טועה. במבט לאחור אני יודעת, שלפחות היה לי נס וניתן לי עוד חודש כדי לקבל עוד קצת חיזוק מאחותי וגיסי ומהרבנים שליוו אותי בכל כך הרבה אהבה בתקופה הזו… אבל אחרי חודש בערך, זה נגמר…

כי הרווחה התגייסה לעזור להורים שלי, ובתיאום איתם הגישה תביעה לבית משפט לקחת אותי למרכז חירום בטענה שאחותי וגיסי משפיעים עלי נגד ההורים שלי… וככה, אחרי חודשים שבהם הרווחה בכלל לא דיברה איתי ולא שמעה ממני כלום על מה שקורה איתי, הם קבעו דיון דחוף אפילו בלי להודיע באיזה עניין, אני הגעתי בתמימות, ואז הודיעו לי שלוקחים אותי למרכז חירום לשבועיים… השופטת כמובן עשתה בדיוק כל מה שהם ביקשו… אפילו להיפרד מאחותי לא נתנו לי… בכיתי, התחננתי, ניסיתי להחזיק בשולחן בשביל שלא ייקחו אותי, אבל זה לא עזר… הביאו שוטרים והזהירו אותי שאם אתנגד זה יהיה יותר משבועיים…

אז לא התנגדתי. וזה לא היה שבועיים, אלא שמונה חודשים(!!!) בהם הייתי במרכז חירום, עם בנות שהגיעו מהתחתית של התחתית, מסמים, מזנות, מכל המקומות הכי גרועים!!! אפילו הבנות הכי גרועות שם לא היו שמונה חודשים במרכז, רק אני שבסך הכל רציתי את החיים שלי ולא הסכמתי לחזור לבית שהיה לי בו רע!!! אני, ילדה חרדית תמימה, הגעתי פתאום למקום חילוני עם בנות שאין לי שום דבר משותף איתן!!! הייתי בהלם!!! אפילו לאכול נורמלי לא יכולתי – כי האוכל לא היה כשר בהכשרים שאנחנו סומכים עליהם, כך שהייתי צריכה לבדוק כל דבר אם מותר לי לאכול אותו או לא!!! במשך כמעט שמונה חודשים לא אכלתי בשר ודגים בכלל!!! שמונה חודשים לא ראיתי את הבית שלי, ואת אחותי וגיסי, ואת האחיינים שהיו כמו אחים שלי!!! שמונה חודשים בכיתי מגעגועים כל לילה, כל לילה, הסתכלתי על הירח וקיוויתי שאחותי תופיע פתאום בחלון משום מקום!!! שמונה חודשים שבהם כמעט כל החגים, שבהם הייתי לבד לבד לבד לבד לבד!!!

שמונה חודשים של כלא, שבו אין טיפה של פרטיות – כי יש מצלמות מעקב ומכשירי ציטוט בכל מקום, ובוודאי שאין שום זכויות אנוש!!! רק מליוני כללים, שמכתיבים כל פרט בחיים, החל מהשעה המדויקת בה צריך להתרחץ וכלה בכמות הממתקים ובשעה שבה אוכלים אותם!!! שמונה חודשים שבהם הקשר שלי עם העולם החיצון הסתכם בעשר דקות פעמיים בשבוע של שיחת טלפון ברמקול ליד עו"ס, עם אנשים מסוימים שזכו לקבל אישור לכך… והאנשים הכי קרובים אלי כמובן לא היו ביניהם…

שמונה חודשים!!! את יכולה להבין מה זה??? לא פעם חשבתי לעצמי שאני בכלל לא צריכה את החיים האלה, והייתי מתפללת למות!!!

ואם את חושבת שמישהו ניסה לעזור לי בשמונה חודשים הללו, את טועה… מהרגע הראשון שמעו את ההורים שלי, ולא האמינו למילה אחת שהוצאתי מהפה… אפילו כשהעליתי טענות חמורות מאד על אבא שלי, לא האמינו לי! אפילו המדריכות היו המומות מהאטימות של העוסי"ת שלי! ואז, החליטו שאני צריכה לחזור לבית של ההורים שלי, ואיימו עלי שאם לא אעשה את זה אגיע למוסד סגור! אני ניסיתי להתקרב להורים פעם, פעמיים, שלש, בתקופה מסוימת חשבתי אפילו שההורים שלי השתנו קצת, אבל מהר מאד גיליתי שטעיתי והבנתי שאין מצב שאני אחזור לשם… בפרט אחרי שצפו לי כל מיני דברים שניסיתי לשכוח עד אז בקשר לאבא שלי… אבל את אף אחד זה לא עניין! הרווחה דאגה רק לדבר אחד: שאף אחד לא ישמע על הטענות שלי, בשביל שההורים שלי לא יסתבכו… וכשדיברתי עם חוקרת נוער – דאגו מראש להודיע לה שלא תאמין לי…

בסופו של דבר, הם הבינו שאי אפשר להכריח אותי לחזור בכוח לבית של ההורים שלי… אבל מצד שני, הרי מגיע לי עונש על זה… אז החליטו לקחת אותי לפנימיה… העיקר לא לבית של אחותי שהיה ויהיה תמיד הבית שלי… בלי סיבה, בלי הסבר, ככה… פשוט כי בא להם… ובגלל שלא הסכמתי, הביאו שוטרים שהודיעו לי שייקחו אותי לבית כלא לנוער אם לא אלך "מרצוני" לפנימיה…

ולא רק זה, אלא שברווחה החליטו שמותר לי לצאת מהפנימיה רק לבית של ההורים שלי, ואם אני לא רוצה ללכת אליהם – אז אני לא אקבל חופשות… ולאף אחד אסור לבקר אותי – חוץ מההורים שלי שאני לא יכולה לראות אותם… כך, אני בכלא חדש: אסור לי לצאת מהפנימיה לשום מקום לבד, אסור לי לפגוש אף אחד, ואסור לי להיות רגע עם עצמי… כשאף אחד לא נשאר בפנימיה – אני מסתובבת עם האם בית כאילו הייתי כלב שמושכים אותו ברצועה… כשהגיע אחד הרבנים החשובים שאני בקשר איתם בשביל לעודד ולחזק אותי, זרקו אותו מהפנימיה ואיימו עליו במשטרה…

בדיון האחרון, כשהחליטו לשלוח אותי לפנימיה, השופטת הבטיחה שבתוך ארבע עשרה יום תסדר את הקשר ביני לבין אחותי, ובינתיים כבר חלפו חדשיים… אז מה אם היא הבטיחה? היא לא הבטיחה לקיים… בדיון גם לא אמרו שאני צריכה ללכת לחופשות רק לבית של ההורים שלי, או שצריך לבודד אותי כמו מצורעת… אבל העו"ס מטעם הרווחה החליטה שהיא יכולה לעשות בי מה שהיא רוצה, והיא קובעת בעצמה את הכללים על פי ההוראות של ההורים שלי שנוקמים בי ומענישים אותי על כך שאני לא מוכנה לעשות את מה שהם רוצים…

אפילו עו"ס של בית משפט לא הצליחה להבין למה שאני לא אחזור לאחותי. איזה סיבה בעולם יש לכך שאני אהיה בפנימיה, עם בנות חסרות בית, שהרקע שלהם שונה מהרקע שלי וההתנהגות שלהם שונה מההתנהגות שלי? אני בכלל לא ילדה של פנימיה! אני ילדה שקרעו אותה מהבית שלה לפני כמעט שנה, והיא צריכה בית!

אני באמת לא מבינה… למה מגיע לי עונש? מה רציתי? לחיות חיים נורמליים? זה חטא כל כך חמור? למה כל האנשים שפגעו בי מסתובבים חופשי – ואני נמצאת בכלא? למה כולם מחכים? שאני אברח יום אחד, ואז יוכלו להגיד שברחתי וצריך לקחת אותי למוסד סגור? הרי אני לא אשרוד כך בבידוד עוד הרבה זמן…

צופית בבקשה תעזרי לי מול הרווחה, ההורים שמעדיפים לראות אותי סגורה בפנימייה ולא מאושרת עם אחותי , תעזרי לי…תודה ב".

זהו המכתב שכתבה ב' לצופית גרנט בלב כואב.

צופית מביאה גם את מכתבם של האחות והגיס שמתארים גם הם את מה שעובר על הנערה המסכנה, וגם מדגישים שיש לסייג שאין לזה שום קשר לציבור החרדי מאחר וכל מי שטיפלו בה הם דווקא חילונים, מהעו"ס עד השופט.

 מכתב מהאחות והגיס של ב. 
"היה מרגש לקרוא את מאות התגובות, של כל כך הרבה אנשים יקרים שהוכיחו בראש ובראשונה שאכפת להם. שעדיין יש בחברה שלנו בני אדם, שסיפור מזעזע כל-כך לא עובר לידם בלי להותיר עקבות. אין ספק, שהאנשים הללו – הם התקווה של החברה שלנו. הם זכות הקיום שלנו.
י
ב' גדלה בביתנו כאחת מילדינו במשך למעלה משנתיים, מאז הרגע בו החליטה כי אינה מוכנה להמשיך ולסבול בשקט, ועד שנעקרה בחסות מוסדות ה"צדק". ראינו איך הילדה הזו, שהייתה "צל של ילדה": כפופה, שחוחה, בלתי נראית, בלתי מורגשת, עד שכמעט לא ידענו שהיא יודעת לדבר – מתחילה לפרוח ולהוציא ניצנים.

ראינו אותה בונה את עצמה, צעד אחרי צעד. ראינו איך הגב מזדקף, איך הברק מופיע בעיניים. ראינו אותה מגלגלת על לשונה את טעמו של סיפוק, מתרגשת לגלות את האושר. ראינו אותה ילדה רגילה, חברותית, רגועה ושלווה, כפי שמגיע לכל ילדה באשר היא.

וראינו גם איך כל זה מתרסק… ראינו איך הילדה הזו נפגעת שוב ושוב מכל האנשים שאמורים היו לדאוג לטובתה. ראינו איך הפרח נסגר אט אט. ראינו איך האמון שלה בעולם, מתרסק לרסיסים. איך התקווה מפנה את מקומה לתהומות של יאוש. קיבלנו מכתבים ספוגים בדמעות, מילדה המבכה את בדידותה ואת אטימותם של המבוגרים "דורשי טובתה". בכינו איתה ביחד, מרחוק, עד שהלב איים להתפקע. הושטנו ידיים, אבל לא נתנו לה לגעת.

אין דרך, אין דרך בעולם, בה ניתן להצדיק התעלמות מילדה שזועקת "הצילו". אין דרך בעולם בה ניתן להצדיק מציאות, בה ילדה נעקרת מסביבתה המוכרת, ונזרקת ל-ב-ד-ה לעולם קר ומנוכר. אין דרך בעולם בה ניתן להצדיק התעללות אכזרית, העוטה על פניה מסוה מתחסד וצדקני של "הגנה". לא יתכן שבמדינה מתוקנת, האיום הגדול ביותר על ילדים נשקף מצידו של הגוף שאמור היה להגן עליהם, וכל זאת בחסות בתי המשפט ששכחו זה מכבר מהו צדק.

איך יתכן שילדה, שזועקת לחיבוק, לא תוכל לראות את האנשים הקרובים לה במשך עשרה חודשים? איך יתכן שילדה תעבור עשרות שבתות וחגים ל-ב-ד, רק משום שאינה מוכנה ללכת לבית הוריה? איך יתכן שאף אחד לא רואה ילדה שבוכה יומם ולילה במשך חודשים שלמים? איך יתכן שגורמי הרווחה עושים ככל העולה על רוחם – כאילו אין דין ואין דיין, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף? איך יתכן שילדה כלואה, פשוטו כמשמעו, רק משום שהיא אינה מוכנה לשתוק? איך יתכן שאפוטרופסות של הורים, משמשת חרב פיפיות כנגד ילדיהם? איך יתכן שהתמסרות של שני אנשים למען ילדה, נחשבת בחברה שלנו ל"פשע"? האם איבדנו את הבלמים לחלוטין???

שילמנו מחיר אישי כבד מאד למען ב, וזו ההאשמה היחידה שמטיחים בנו גורמי הרווחה. "איך העזתם? מי שמכם? מה המניעים שלכם?" – אלו השאלות שאנו נשאלים שוב ושוב. אבל אנחנו לא מתחרטים אפילו לרגע… נכון: איבדנו בית, משפחה וקהילה. אבל אנחנו נמשיך לעשות הכל, ממש הכל, עד שנראה אותה חוזרת למסלול חיים נורמלי כפי שמגיע לכל נערה בגילה, ואנו מבטיחים לה שוב ושוב: "אחותנו, את תהיי לאלפי רבבה!!!". אנחנו כאן, ונהיה כאן בשבילה כל עוד היא תצטרך אותנו.

ראינו רגעים רבים של נחת, כשהיא הייתה מאושרת, ואנו מאמינים שעוד רגעים רבים כאלה ממתינים לנו ולה מעבר לפינה. ראינו איתה ביחד גם רגעים רבים של חושך, של יאוש ושחור, כשנראה היה שהמערכת אטומה ומסואבת כל כך, עד שלא ניתן למצוא בה אפילו קרן אחת של אור.

פנינו לכל מי שניתן לפנות. דפקנו על כל דלת אפשרית. התחננו, נלחמנו. ביקשנו, התרענו. זעקנו הסברנו, אבל כלום. ניסינו לנער את כל השערים: את מוסדות השלטון, את הגופים השונים שמטרתם המוצהרת הינה לעזור לילדים שנמצאים בדיוק במצב הזה. אך נראה שלשוא… כל אחד רוצה לקטוף את פרחי ההצלחה, מבלי להפצע מהקוצים שבדרך… ברגע שכל אחד מבין שצריך להלחם בשביל הילדה הזו, הוא ממהר להעביר את תפוח האדמה הלוהט אל הגורם הבא, שמעביר אותו הלאה, וחוזר חלילה…

ואנחנו, כבר לא יכולים לבד… לא בגלל שאנחנו עייפים, ולא בגלל שאנחנו מרימים ידיים… פשוט משום שאנחנו לא מצליחים! אנחנו לא מצליחים לבקוע את חומות האטימות שמקיפות את הגופים הללו, שכביכול אמונים על הגנתם של החלשים הזקוקים להגנתה של החברה, ומשלמים על כך ביוקר… אנחנו לא מצליחים לזעזע לבד את אמות הספים, ולמצוא את הדרך שתוביל את זעקתה אל האוזניים המתאימות. אולי צופית, עם הלב הענק שלה, עם האישיות וההתמסרות הנפלאים שלה, ועם האמון שהיא זוכה לו בקרב הציבור – תוכל לזעוק את זעקתה של ילדה קטנה אחת, שבסך הכל רוצה בית שהיא תרגיש בו בטוחה ומוגנת!!! ילדה שבסך הכל רוצה דבר אחד ויחיד: שיאמינו לה ויכבדו אותה כבת-אנוש!!!

ולסיום, מילה אחת לכל אותם חברים וחברות שמיהרו לנצל את הבמה ולהטיח כנגד הציבור החרדי:

צר לי ידידי, אך העו"ס שטיפלה בב' לא היתה חרדית, וכמוה גם לא הצוות במרכז החירום. גם השופטת שהתעלמה ביודעין מממצוקתה ושימשה חותמת גומי לרשויות הרווחה למרות שהיו מונחות לפניה עובדות מזעזעות, היתה חילונית למהדרין. לעומת זאת, הרבנים הקשישים שהתגייסו לעזור לילדה במצוקה, בלי חשבונות ובלי מגבלות – כן היו חרדים.

כמובן, היו בסיפור הזה גם חרדים, שהתנהגו בצורה מחפירה. והיו גם חילונים שהתנהגו באופן מעורר השראה – וצופית היא רק אחת הדוגמאות לכך. המסקנה היא, ידידי, שעם כל הרצון הטוב, לא מדובר בסיפור חרדי. מדובר בסיפור א-נ-ו-ש-י. והגיע הזמן שכולנו נבין, שלפני הסטטוס המגזרי והדתי שלנו, כולנו בני אדם". כותבים האחות והגיס לסיום.

ולסיום עידכון של צופית בעצמה שכותבת את המילים הבאות: "אלפי תגובות הגיעו אלי בעקבות סדרת הפוסטים שפרסמתי בעניינה של ב', חלקן הגדול באופן פרטי, ובהן גם רבות שנכתבו על ידי אנשים שמכירים את הסיפור מקרוב ומאששים את דבריה של ב'. בכל התגובות, עוברת כחוט השני הבקשה: "תעזרי לה! תדאגי לה!", וכמובן, כולם רוצים להתעדכן…

אז הנה, עדכון מהשטח…
ב' עדיין כלואה בפנימיה, עדיין אינה מבקרת בבית הספר, וזכויותיה עדיין נרמסות בצורה הבוטה והחמורה ביותר. כאשר הצליחה ב' סוף סוף, בהמלצתו של עו"ד יוסי נקר שמלווה אותי בפרשה זו ובעקבות התערבותם של גורמים שונים, לזכות בייצוג של עורך דין מטעם הסיוע המשפטי – התברר כי היא זקוקה לאישור מיוחד מפקידת הסעד בכדי לקבל את הזכות שכל אסיר במדינת ישראל זכאי לה: להפגש עם עורך דין…

גם לאחר שניתן האישור, לא חדלו המאמצים להשפיע על עמדתה של עורכת הדין שמונתה לטפל בב', כאשר מנהלת הפנימיה נפגשת עמה לפני פגישתה עם ב' – בניגוד לבקשתה המפורשת של ב', ומעבירה לה את עמדתם של ההורים… משל למה הדבר דומה? לעציר שיזכה לפגישה עם עורך דינו, רק לאחר שהלה יפגוש בנציג הפרקליטות והנהלת בית הסוהר, וישמע את עמדתם… למישהו זה נשמע הגיוני? לי לפחות זה נשמע כמו רמיסת כל שריד לפרטיותה וזכויותיה של ב'…

אבל אל דאגה… יש גם בשורות טובות…

קודם כל, שר הרווחה עורב בתמונה באופן מלא ומקיף, ומינה צוות שיטפל באופן אישי בפרשה עד לסיומה הטוב בקרוב. בימים אלו נערכת בדיקה מקיפה ומעמיקה במשרד הרווחה, ואני מקווה שהיא תוביל את ב' בקרוב מאד אל חירותה שנשללה ממנה בלא כל הצדקה.

שנית, ב' נפגשה בסופו של דבר עם עורכת הדין מטעם הסיוע המשפטי, שהזדעזעה לשמוע את סיפורה והתגייסה לעזור לה להחזיר לעצמה את חירותה וכבודה. ב' יצאה מהפגישה עם הרגשה טובה, שדברים עומדים להתחיל לזוז ולהשתנות לחיוב.

ואולי הכי חשוב… ב' זכתה לחופשה של מספר ימים בפורים, לאחר למעלה מעשרה חודשים של כליאה במוסדות שונים. זו הייתה בעבור ב' תחושה משכרת של חופש, להרגיש במשך מספר ימים כאילו היא בת חורין באמת…

אלא שהיה לזה מחיר… כנראה, החופש שב' זכתה בו הפריע מאד למישהו, והוא דאג לשגר מכתב איומים אל האחות והגיס במוצאי יום הפורים (בסגנון הפשקווילים מבית מדרשם של ההורים), בדרישה שיחדלו ממאבקם למען ב'… (אל דאגה… לאחות ולגיס שלום… אין לחץ…). במקביל, דאגו ההורים להעביר מסר לב', כי בשיתוף עם שירותי הרווחה ישנה כוונה להעבירה למוסד סגור, בכדי לסתום את פיה לחלוטין – אחת ולתמיד… ההורים מעדיפים כנראה ילדה כלואה במוסד סגור, על פני ילדה מאושרת במקום אחר… מישהו יכול להסביר לי מדוע?

במהלך הימים האחרונים, ניהלה ב' שיחה מרגשת עם הוריה. היא ניסתה להבין, איזו תועלת הם מפיקים מכליאתה במקום בו היא אינה מנהלת אורח חיים נורמלי ונמצאת בחברת בנות שאינן מתאימות לה, ומדוע לא יעשו את הדבר המתבקש וישחררו אותה לחיות את חייה כמו כל נערה בת גילה במקום בו טוב לה. היא שאלה שאלות נוקבות, אבל תשובה עניינית היא לא קיבלה. ההורים רק התכחשו לכל טענותיה של ב', הבהירו לה ש"אינם מפחדים מצופית גרנט", וטענו שהם עושים הכל "לטובתה", בהתייעצות עם "רבנים"…

אני לא חושבת שאני מפחידה, ואני לא רוצה שמישהו יפחד ממני… אבל אני רוצה לומר בצורה הברורה ביותר: אני לא אנוח ולא אשקוט עד שב' תגיע אל המקום אליו היא רוצה להגיע, המקום בו היא מרגישה שהיה לה טוב באמת ויהיה לה טוב גם הלאה… ואגב, בירור שערכתי העלה, כי הרבנים דוקא אינם רואים את התמונה עין בעין עם ההורים… וד"ל".

36 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. לא מבין למה ברווחה לא ניסו לקיים קשר תקין בין הגיס, לבין חמו וחמתו.

    כדי שהילדה תגדל גם אצל הוריה וגם אצל הגיס ואישתו.
    וכך בהדרגה להחזיר את המסוגלות ההורית של הוריה, בד בבד עם טיפול מתאים לילדה.

    ברור שלילדה הכי טוב אצל ההורים שלה. אבל העלות של זה לא צריכה להיות הניתוק המוחלט של הילדה מהסביבה שהיא אוהבת ומרגישה שעוזרת לה.
    היא ילדה שיודעת להצביע ברגליים.

    והלוואי ויכולתי להסביר לילדה- שגם אם זה נראה שלאף אחד לא אכפת ממנה ושאף אחד לא מקשיב לה- האמת היא הפוכה.

    מה שלא ברור פה- מה חטאה של אחותה הגדולה שבחרו לקחת אותה ממנה למוסד סגור? היא עצמה הרי דיברה על האחיינים שלה- והקשר שלה איתם.

    הבחירה שלה לא צריכה להיות בין מוסד סגור לבין הוריה.

    מה שלא ברור אבל- למה לא הביאו את עמדת ההורים כנגד הגיס, וכנגד הבת הבכורה שהצביעה ברגליים לטובת הגיס.

    סתם אחג |
    הגב
  2. ה' בשמיים יודע ורואה הכלל, גם אם לא עכשיו העונש בעולם הזה יש המשך וזה העולם הבא אז כדאי שכל אחד יידע שיש "אלוקים שדן את האדם".. כואב ומזעזע

    הודיה |
    הגב
  3. מישהו בדק למה הילדה לא רוצה לחיות עם הוריה ??מחלקת הרווחה דאגה להכניס בעלי מקצוע מיומנים אם לא עברה התעללות מינית או התעללות מסוג אחר ??באיזה מדינה מתוקנת מעורבים בית משפט שופטת פרקליטים שלא לדבר על עובדים סוציאלים "מחלקת רווחה "שלא מבינים לנפשה של ילדה שניזרקת ממוסד למוסד וכל זאת לרצות את הוריה והקהילה לה משתייכת …שכחו שמדובר בנשמה של ילדה קטנה שמזמן אלוהים שכח אותה …לעזאזאל יש כמה אנשים שההיתי מכניסה כאן לכלא איפה שר הרווחה בתמונה זאת רווחה ?? מתבישת בכל המעורבים בפתרון האכזרי והטיפול בילדה המסכנה סיפור מעורר חלחלה שחוץ מלדבר אף אחד לא עשה כלום

    אחת שאיכפת לה |
    הגב
    • האם אנחנו נמצאים בעולם שלישי בושה וחרפה עוס שכזה צריך טיפול בושה למערכת שאנשים שכאלה והשופטים הם חסרי רגש כמו מכונה לגמור יום עבודה בושה אנחנו בשנות 2015 החיים בארץ כמו עולם שלישי המערכות בארץ לא מתפקדות בושה וחרפה

      משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
      הגב
  4. הרווחה בישראל ריכוז של אנשים אנוכיים ושלא באמת מנסים לעזור יהודים מטונפים

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  5. עזבו את הויכוח בין ההורים האחות והגיס. יש פה ילדה בת 16 שיודעת לדבר. ומי שמנסה לגרום שלא יאמינו לילדה כנראה שיש לו מה להסתיר. לאף אחד בעולם אין זכות לכלוא ילדה בת 16.

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  6. עזבו את הויכוח בין ההורים האחות והגיס. זה באמת לא משנה. יש פה ילדה בת 16 שיודעת לדבר ולהגיד מה היא רוצה. ומי שמנסה לשכנע שהיא לא יודעת מה היא רוצה, כנראה שיש לו מה להסתיר.

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  7. צופית פירסמה עוד פוסט מזעזע!!!!!!!!!!!!!

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  8. חברה , לא מדובר כאן בילדה בת 13 , חישוב קצר – בגיל 13 עזבה את בית הוריה , למעלה משנתיים בבית אחותה , תוסיפו 10 חודשי מאסר , הילדה בערך בת 16!!!!!!!!!
    תגידו השתגעתם ?!!!!! ילדה בת 16 לא יודעת מה טוב לה ?! מישהו פה חבר הבנה !!!!!
    היא כבר לא ילדה , היא נערה גדולה , תנו לה לחיות !!!!!!

    עד מתי ?!!!!!!! |
    הגב
  9. אני נוטה להאמין לילדה, מהסיבה שאני מכירה מקרוב סיפור דומה שהתרחש לפני מספר שנים, ליבי נקרע, הזכיר לי נשכחות, הזכיר לי כעסים, הזכיר לי כאב…
    אני כבר מזמן החרמתי את הרווחה אחרי הרבה מאוד כוויות, הם גוף שלא עובד נכון וצריך לשנות הכול מהשורש שם, הם עושים יותר נזק מרווח, לפחות מהכרותי איתם.
    אני בכוונה לא מפרטת כי אני לא רוצה להקיא את כל מה שיש לי לכתוב וכל מה שעבר בעבר… אני מצידי נעלתי הכול וזרקתי את המפתח לים, ואת זה גם הבנות שלי יודעות ובעלי וכולם.

    שלי |
    הגב
  10. וואו וואו כל ההתלהמות פה נגדי
    חברים וחברות אין לי שום קשר למקרה
    אני מתכוונת שבדר"כ הרווחה ממש לא בעד הורים ואנו מוצאים ילדים וילדות מהבתים ובדר"כ סופגים הרבה אש מההורים לרבות תביעות משפטיות
    אז מה שקרה כאן הוא לא שיגרה אלא ההיפך הגמור
    לכן קבעתי שכנראה יש כאן צד שני שלא ניתן לו במה וחבל
    אינני רוצה להעלות השערות אבל יתכנו אפשרויות שונות שגרמו לרווחה להתעקש על החזרת הבת לבית הוריה ומה שאתם קוראים פה הוא כנראה ניסוח של צד אחד בלבד ואני בספק אפ אפילו הילדה עצמה כתבה את זה

    עדנה לילך, עו"ס |
    הגב
    • לילך , גם צופית נגועה ?! האם גם היא צד בעניין ?! או ציטוט דבריה , אינם אלא ביום ?! ומה יש לילדה בת 13 להתעקש לא להיות בבית הוריה , המקום הטבעי של כל ילד ?! זה לא מעורר תמיהות ?! נקווה רק לסוף טוב של פרשה זאת קודם כל לטובת הילדה .

      די להתקשקשיות ! |
      הגב
  11. מדוע אתם מביאים בלוג של צד אחד? מילא כאשר ניק כלשהו מתנהג כך…
    לגופם של דברים: את המכתב סיגנן וכתב הגיס ה"סופר" המכובד, תוך העלמת עובדות עיקריות ואי אמת בלשון המעטה בעובדות שכן הביא.
    בדרך כלל עובדי הרווחה משתדלים להוציא ילד מידי הוריו כאשר יש חשש כלשהו לתפקוד ההורים, וקו"ח המשטרה ובית המשפט, והנה במקרה זה כולם נגד הגיס, ובעד ההורים, ובכלל זה כל רבני ואנשי הקהילה שמכירים את המקרה מקרוב. לפחות תחשבו על כך.
    יש לציין שהגיס שמגדיר עצמו חרדי עבר לפחות על איסור יחוד כאשר שהתה בביתם (כולל בזמן לידה של האחות)
    בעבר (כאשר היה בסטטוס של גרוש), גידל אצלו בדירתו בירושלים נער שגם אותו ניתק מאמו.
    זה מעט מזעיר שאפשר לברר לו טרחתם.

    אחד שמכיר |
    הגב
  12. קראתי ודמעתי-ילדה מתוקה תהיי חזקה את חייבת את זה לעצמך…
    הכל ניסיון מאבא שבשמיים שאוהב אותך ומקרב אותך לגאולה הפרטית שלך.
    אוהבים אותך ומתפללים למענך שבמהרה כל העניינים יסתדרו לטוב

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב
  13. אני מכיר את הסיפור כולו מ-2 צדדיו וקובע כאן חד משמעית: העו"ס חסרי הבנה ופועלים בקור מקפיא וחסר רגש בכלל. מי שישלם את המחיר היא הנערה המסכנה הזו שאני מאוד מקווה שלא תעשה מעשים נמהרים…וד"ל.
    הגיע הזמן לשנות את כל כללי ההתנהגות ב'רווחה'…מידי הרבה כשלונות יש למוסד הזה..

    דודי |
    הגב
  14. מה השאלה ? ההורים פוחדים פחד מוות שהבת האמיצה תספר עליהם כמה אכזרים היו כלפיה . האמא בהזנחה והאבא בניצול המיני שמשתמע מהסיפור המחריד. נשמה מסכנה!

    גילה |
    הגב
  15. לאדם שנמשך למקום שטוב לו אתה ממש ממש ממש צודק לכל בנאדם יש רגשי משבר בחיים ולא תמיד הוא אומר את האמת לפעמים הוא אומר את זה רק מלחץ אבל זה מזוויע שלא נותנים לבחורה לחיות בשקט שיתנו לה להיות עם אחותה וגם שתבקר מידי פעם עם ההורים זה גם לא טוב שהיא תגור איתם כל הזמן כנראה היא באמת סובלת למרות שיש 2 צדדים

    לאחת שאכפת |
    הגב
  16. צופית

    את ענקית אשרייך שאת מצילה בת ישראל כשרה מהורים רשעים ואכזרים

    דוד |
    הגב
  17. למרבה הצער אי אפשר להאמין לצד אחד
    בכל מריבה יש שני צדדים
    ומהנסיון אני יודע ששירותי הרווחה דווקא ממש לא בעד הורים
    אז מה באמת הסיפור פה? פשוט לא מגלים לנו
    אינני יודעת מה בדיוק הולך שם אבל למטבע יש כנראה שני צדדים ובכתבה המרגשת הזו קיבלנו רק צד אחדולא בטוח שהוא האמיתי

    עדנה לילך עו"ס |
    הגב
    • עו"ס יקרה !
      נכון שלכל מטבע שני צדדים , ויש כאן צד אחד , אך הורה לילד באופן נורמלי הוא נשאר הורה , ואני מכירה הורה שבייש וביזה את ילדיו , אבל אחרי הכל הילד ירגיש שהוא ההורה שלו , ולא יחליף אותו באחר !!!!!
      ואם במקרה דנן ילדה לא רוצה בשום אופן לחזור לבית הוריה , המצב אומר דרשיני !! ילדים במצבים הכי גרועים מרגישים זיקה לביתם או להוריהם ! בכל מקרה אם טוב לילד הוא לא יחליף באחר !! אז תנו לנערה להתגורר בבית אחותה ולכשיטב לה , תגדל ותתבגר תוכל לחזור להוריה כחזקה ויציבה עם כוחות !

      אדם נמשך למקום שטוב לו |
      הגב
    • מה את, עדנה לילך, לא מגלה??
      אם את יודעת שרשויות הרווחה לא בעד ההורים, אז בעד מי הם?????
      בטח לא בעד הילדה הסכנה הזאת!!
      ומנסיון, אפשר לסמוך על צופית שבדקה את הנושא לפני שהעלתה.
      וההוכחה הטובה ביותר היא שעכשיו משהו זז…
      אז אולי תגלי לנו, מה את יודעתתתתתתתתתתתת??

      יונית |
      הגב
    • עוס עדנה לילך.
      לכל מטבע יש שני צדדים. אבל עדות מפי הילדה בעצמה זה צד מאד ברור של המטבע. בשונה מהצד השני שעסוק דוקא במכתבי איומים, בהזנחת הבת בפנמיה עם בנות מסוממות, בהפצת פשקווילים הזויים נגד הבת של עצמם.
      אז להשתמש בשם שלך עם התואר שלך כדי להכריז שיש צד שני למטבע ולפקפק בנערה שללא ספק עברה התעללות זה בעצם הצטרפות מרושעת לצד הרע.

      מכיר טוב טוב |
      הגב
    • מזעזע ומצמרר כל מילה, קראתי ודמעתי, נכון שלכל מטבע שני צדדים אבל מדוע אין יכולים לשאול את הנערה מה טוב לה ולתת לה את מה שהיא רוצה, מה היא בסך הכלל מבקשת סמים? סכין? כסף? כל פשעה וחטאתה היא שהיא ביקשה "בית חם" לחיות בו, ולאן היא הלכה? אפשר לחשוב שהיא ברחה לתיאלנד או להודו עם גבר זר בסך הכל ברחה לבית אחותה שהיא המשפחה הכי קרובה אליה.
      אסור לה?????????????
      אכן תמיד נדרש טובת הילד אך מי הוא שיודע את טובת הנערה יותר ממנה בעוד שמדובר בנערה בת 13 שאני חושב שיש לה קצת שכל ואם היא ברחה מביתה יש לכך סיבה מוצדקת, ילד לא בורח סתם מהבית, אולי היא עברה התעללות נפשית? או פיזית? או מינית? את זה אף אחד לא יחקור כי כשמסמנים את המטרה ואח"כ יורים אז חבל על כל המאמצים של אח"כ.
      אני מאוד מקווה שהעניין ייפתר במהירה על הצד הטוב ביותר
      ולנערה ייאמר "תהיי חזקה ואל תיכנעי" ‏ויקוים בך הפסוק "שמחינו כימות עיניתנו". אמן.

      ישראל |
      הגב
      • אוי ווי..
        מכיר מקרוב את הסיפור.
        הנערה עברה שטיפת מוח רצינית מהגיס!!! ממש כך!! היא זאת שלא מעונינת ללמוד בבית הספר. הורים? מה השאלה בכלל?! הם לא קיימים מבחינתה.רק גיסה וגיסה וגיסה..
        תראו מה רוע של בנאדם יכול לעשות. ניתק אותה מהוריה הרס לה את החיים.
        לא אתפלא אם הוא עשה לה איזה משהו.
        גיס ״יקר״ ;/
        שלה!
        לפני שאתה קורא לעצמך חרדי! איפה הכיבוד הורים???????!
        אתה גורם לנערה תמימה לא לדבר עם הוריה להשמיץ אותם לאין סוף צער ומכאוב….
        בתקווה שהאמת תצא לאור בקרוב.

        מדבר שקר תרחק |
        הגב
        • לא מכירה את הסיפור אבל בנתיים מי שעוסק בלכלוך והשמצות זה הצד של ההורים ומי שמתיחס בכבוד ורגישות זה האח והגיס

          מישהי |
          הגב
        • נראה לך שזה מצחיק את הגיס לשמור בביתו את אחות של אשתו שנתיים!!!
          אולי נראה לך שזה כיף לו!
          הוא מוכן להקשיב ולנסות לעור לה! אתה לא מבין שהבית של הילדה לא הייתה כמו כל בית!!!

          משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
          הגב
        • יא תפוח רקוב אנשים כמוך צריכים להישרף בגהינום על מה שאתה מדבר וגם בעולם הזה
          אם כך אתה אומר אז אפשר להגיד את זה על כול אחד שגבר עוזר לאישה אז יש לו "אינטרס" ממנה חלילה עדיף שתשב בשקט איש רע.
          ובקשר לכיבוד הורים מה הקשר? מ נראה לך שכול דבר שהורים עושים צריך לכבד אותם? רואים שלא למדת תורה.
          הייתי מאחל לך שגם לבת שלך זה יקרה ואז נראה אותך אומר כאלה דברים אבל אני לא כזה מסכנה הבת שלך מה היא עשתה אתה הוא שצריך להיענש.

          ל"מדבר שקר תרחק" כנס |
          הגב