"צוק איתן? אני עדיין מנסה"

יחיאל פליישמן שלנו מנסה לתמרן בין הסיוטים והפחדים האישיים שלו לבין הצורך להרגיע את בני המשפחה. אז למה הוא נוסע מרצונו לעשות שבת בקריית מלאכי במקום להסתגר בביתו שבמרכז הארץ?

במלחמה הזו, בניגוד לעבר אני ממש קרבי. אני מודה שבפעמים הקודמות המעורבות הפעילה שלי הסתכמה ברביצה תחת שמיכת הצמר הדקה ותצפית על נפילות הטילים דרך אמצעי התקשורת השונים. אבל הפעם יצאתי ממש לקרב. ייתכן שאני לא ממש נספר בין 40.000 המגויסים האחרים למבצע, אבל תהיו בטוחים שלהרגיע אישה חרדתית זה בהחלט סרט מלחמה.

לאשתי יש כמה טענות מוצדקות והראשונה שבהם היא מיקום הדירה שלנו במערב ראשון לציון שהפך בשנים האחרונות ליעד אסטרטגי לירי החמאס. מי יודע, אולי גם הם חושבים שיש כאן יותר מדי קניונים.  בנוסף לכך, בסבב האחרון הידוע בכינויו "עמוד ענן"  נפל טיל  פאג'ר עזתי ממש ברחוב שלנו והחריב חצי בניין, עובדה מטרידה ביותר.

המשבר התחיל באזעקה הראשונה בה הודעתי לה בטון תקיף שאני לא נכנס איתה לממ"ד ויהי מה. לא הסברתי לה שהסיבה האמיתית  להודעתי  הדרמטית  היא בעיקר משום שאני קלסטרופובי  ונמנע ממקומות סגורים,  מפחד שכאשר נפתח את דלת  הממ"ד בתום הזמן נתקל בבור פעור המשקיף היישר למטבח השכנים שמתחת. מה אתם חושבים שקרה בסוף?  ברור שנכנסתי איתה לממ"ד גם בפעם הראשונה וגם בשנייה כי להשאיר אותה  לבדה לא יכולתי. אבל למצער השמעתי קול מחאה על החרדה ה"מיותרת" לטעמי.

את  המשך הערב העברתי  לבקשתה  בחיפוש אחר גל שקט ברדיו בכדי שיעיר אותה למקרה שהיא תישן עמוק  ולא תתעורר מהאזעקה. לך תסביר לה שגל שקט זה כזה סדאם חוסיין ושהתקדמנו מאז,  היום במקום סדאם יש לנו את אפליקציית איסמעיל הנייה. ההבטחות לחפש  לה  בבוקר טרנזיסטור לא הועילו, גם לא הווידוי הדרמטי בפניה על כך שבנוסף על הפרעות הקשב שלי  אני סובל לאחרונה מהפרעות שינה קשות  ולכן סמוך ובטוח אני שאתעורר מקול האזעקה במהירות שמקבילה למעוף טיל ממוצע.

כך עבר לו הלילה הלבן כאשר אני מוקף בחרדות מלחמה. מצד אחד עונה לטלפון ולמייל לפניות הרבות שמגיעות למשרד הנסיעות שבבעלותי מלקוחות מודאגים וחרדים המבקשים  לצאת מהארץ המופצצת לכל יעד שקיים רק שיהיה מספיק רחוק מטווח הטילים, ומהצד השני אשתי היקרה שממלאת את הממ"ד בציוד כאילו מתכוננת למלחמת עולם שלישית.

בבוקר שלמחרת, כאשר עיניי  אדומות ושיקול הדעת שלי כבר לא חד עקב חוסר שינה, צלצל הטלפון ומעבר לקו נשמע קולה של אחותי הצעירה המתגוררת לה בקריית מלאכי. "רוצים לבוא אלינו לשבת?" היא שאלה ואני, ברגע של תשישות וקלות דעת עניתי לה בתודה ובתשובה חיובית.

רגע לאחר שסיימנו את השיחה הבנתי למרבה חרדתי שהנה אני ורעייתי מתקרבים לחזית המערכה, למקום בו באמת מתו אנשים מפגיעה ישירה של טילים. מאז ועד עכשיו אני בהתקפי חרדה בלתי נשלטים. מישהו שמע על איזה גל שקט במקרה?

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.