קצת אימא- הרבה ילדה / "תובנות" שלפני פורים

תובנה של אימא אחת שמאוד אוהבת וילדה אחת שמאוד מחליטה. אז קצת לפני המסיבות והתחפושות, קראו והגידו האם פעלתי נכון?

זהו הגיע הבוקר. מכשיר מרובע עם שני פסים מרגיזים במרכזו, הודיע קבל עם ועדה בעזרת צלצול צורמני, כי תמו רגעי החסד.

לרגע, חשבתי להפוך צד, לתפוס עוד כמה דקות כאלה, שבאותן רגעים נראות ארוכות ומתוקות כל כך, אבל אז.. כנשוכת נחש קפצתי. את סדר הפעולות המונוטוני בצעתי בלי לחשוב… היום, יום התחפושות!

אז נכון שהכול כבר מאורגן מהלילה, ומסדר התחפושות מפאר את הסלון משקיעת החמה שקדמה לו, כי חבורת המתוקים שלי נהנים להביט למה הם יתחפשו, או יותר נכון למה הם רצו להיות אבל לא כל כך יכולים.

ונכון שקצת הקדמתי את השעון כדי שכולם יקומו מחויכים ועליזים שאמצא את הדיסק עם שירי הפורים כדי להיכנס לאווירה.. וכן, גם נכון שיש עומס בעבודה בתקופה כזאת של השנה, הכול נכון, מוכן ורגוע.. הכול חוץ מ…

אז זהו. סיימתי את הכנותיי שלי, די.גיי. אימא מצאה את הדיסק הנכון וביחד עם שירי פורים עליזים שהעירו גם השכנים התחלתי לבצע נוהל ערנות. חיה, התעוררת? נועה, קמת? אבי, עירני? שמעון, נדבקת למיטה? משה, די לישון!

כולם ענו מעומעמים משהו, ואז הנחתתי את הפצצה: "ילדים, היום מסיבת פורים"! יותר מזה לא הייתי צריכה. בבת אחת הבית הפך לגוש סוער של חצר מלוכה, שודד פיראטי והיפי אחד. רק תותית הקטנה לא התרגשה. היא רוצה לישון. מסיבת תחפושות- שיחכו לה!!

אז לאחר שהפכתי לסטייליסטית ומאפרת, ספרית ומעצבת(משלוח מנות סורר, שהתעקש להיפתח ברגע קריטי), הם יצאו. מרוצים, שמחים ובעיקר מחופשים.

אחרי אנחת הרווחה הראשונית, נזכרתי שוב בתותית. היא ישנה לה שנת מלאכים. המהומה לא טרדה את שנתה ואם יש מסיבה, אז שיחכו לה. טוב, היא יכולה להחליט, אבל אני משועבדת בעול העבודה, והשעון שלא ממש נטה לי חסד, הראה פנים זועמות : לא תזדרזי, שוב תאחרי!

אז אין ברירה, החלטתי ובצעד אמיץ וללא מוצא, הערתי אותה. בשירת 'תותית מתוקית', פרצופים וקולות משונים, היא הואילה לפקוח עין. מביטה בי בחשש: "הכל בסדר, אימא?" התרגשתי. היא שואלת לשלומי למרות שהחליטה לישון, באמת מתוקה.

"תותית" אני לוחשת בדחילו ורחימו, "היום מתחפשים בגן" והקול חציו תחנונים וחציו מחייב. יודעת בוודאות שבסדנאות העצמה, היו מדרגים אותי הרחק אי שם בתחתית הסקאלה.

והיא, היא מצידה התיישבה. וקולה נחרץ (דוגמה אישית להעצמה נשית): "אני לא תותית, אני מיני מאוס"! אוי, הברוך, אחרי כל ההשקעה וההתלהבות מתותית? ומיני מאוס??! מהיכן וכיצד?

שכנועיי ליישום תוכנית התותית לא ממש הועילו ובצעד נואש כמפלט אחרון, הרמתי טלפון לשכנה יקרה. זאת שיתפה פעולה ושלחה את תחפושת המיני מאוס, וליהודים, ובעיקר לאימא הייתה אורה.

את הדרך לגן, באושר צרוף עם נגיעות שמחה ועליזות, כבר העברנו בעזרת שיר אחר, שתותית, סליחה, מיני מאוס המציאה, כי כשהיא מחליטה אז מאום לא עוזר, מרחפת עם חצאית המיני מאוס שלה והסרט על צוואר מאושרת בהחלטתה הילדותית.

ואני הרבה אימא וקצת ילדה, למדתי מהי החלטה.

לאחר שכבר הגעתי למשרד, כדי להתחיל את יום העבודה, התחילו איתו גם ההרהורים והספקות. כך צריך? האם נכון? מה הייתה אומרת על כך מנחת ההורים הזאת והזאת?

אך הם התחילו ובו בזמן הסתיימו.

כי נכון, שייתכן והייתי צריכה להיות יותר החלטית ופחות סימפטית, ומצד שני הילדה הייתה פחות החלטית ויותר קשובה. אז נכון שנכנעתי די מהר ולא הפעלתי סמכות הורית.

אבל בינינו, ובלי שאף אחד ישמע, מה מקסים יותר מלראות את אושר הקטנטנה, ולדעת שהגשמת לה את חלומה.

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. איזו מותק, זו הילדה שלך?
    ככה זה הילדים משגעים אותנו.. ואנחנו עושים הכל כדי לראות אותם מאושרים!!!

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב